המשורר פונה אל ה' בבקשה משולשת לזכור את הקשר ההיסטורי והעמוק בינו לבין עם ישראל ומקום המקדש. הפנייה נשענת על בחירה עתיקה, על גאולת העבר ועל הנוכחות האלוהית שאינה פוסקת [מלבי"ם].
בתחילת דבריו מבקש המשורר זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם. הפועל קָנִיתָ מתפרש כבחירה ולקיחה של העם [ביאור שטיינזלץ], או כקנייה של ממש, שכן בהיותם במצרים היו ישראל משועבדים וכאילו מכורים לעבדות, וה' קנה אותם משם [רד"ק, אבן עזרא]. באשר למילה קֶּדֶם, הפרשנים נחלקו לגבי התקופה שאליה היא מכוונת. יש המפרשים כי מדובר בזמן עבר רחוק, מימי אברהם והאבות שבהם הובטח להם שיהיו לעם [מלבי"ם, מאירי], או מזמן יציאת מצרים [מצודת דוד]. מנגד, יש הלוקחים את המושג אחורה אל לפני בריאת העולם, ומסבירים כי ישראל נבחרו עוד בטרם נוצר היקום, וכי קיום העולם תלוי בהם [רש"י, אלשיך].
הבקשה השנייה היא לזכור כי גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ. הצירוף שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ מתייחס לכלל שבטי ישראל שנחשבו במצרים כגוף אחד המיוחד לה' [רד"ק], או באופן ספציפי לשבט יהודה, שזכה לגאולה בזכות מסירות הנפש של בניו שלא השתחוו לפסילים בגלות בבל [אלשיך]. לפי גישה אחרת, המילה שבט אינה מתייחסת לעם אלא נסמכת להר ציון שיוזכר מיד [אבן עזרא]. המונח נַחֲלָתֶךָ מבטא קניין נצחי העובר מדור לדור מאז ימי האבות. מאחר שישראל הם נחלתו של ה', כאשר זרים משתלטים עליהם, ראוי שהוא יפעל כגואל מתוקף בעלותו עליהם, כפי שעשה בעבר [מלבי"ם]. כשם שה' קנה וגאל את העם ממצרים, כך מתבקש שיגאל אותם שוב מגלויותיהם המאוחרות [רד"ק].
לבסוף חותם הפסוק בבקשה השלישית: הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ, כאשר מילת הפתיחה "זכור" חלה גם על חלק זה של הפסוק, כלומר זכור את הר ציון [מלבי"ם]. המילה זֶה משמשת כאן במובן של "אשר" [רש"י], או שבאה להצביע על מקום מוכר וידוע, ואולי אף מעידה על כך שהמזמור חובר ונקרא בהר ציון עצמו [רד"ק, מאירי]. הפרשנים מדגישים כי תכלית הגאולה ממצרים וקניית העם הייתה כדי להביאם אל הר ציון שבו שוכן ה' [רד"ק, מצודת דוד]. גם לאחר חורבן המקדש, השכינה לא סרה מההר, ונוכחותו של ה' במקום השמם נועדה להורות כי עוד ישנה תקווה וחפץ אלוהי להשיב את ישראל אל אדמתם, ומכוח זה מתבקש ה' לשמור עליהם מצריהם [אלשיך, מלבי"ם].