המשורר פונה לה׳ בקריאת התעוררות וזירוז לפעול נגד האויבים, אך הפנייה מבוססת על טענה מהותית: המלחמה אינה רק על גורלם של ישראל, אלא על כבודו של ה׳ עצמו.
כאשר המשורר זועק קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפגיעה בעם ישראל היא למעשה מלחמה נגד ה׳ וחילול שמו, שכן האויבים נלחמים בישראל בגלל אמונתם. מתוך כך, עולה בקשה שאם ה׳ לא יושיע את העם למענם, עליו לעשות זאת למען שמו וכבודו, שכן האויבים מחרפים אותו וטוענים שאין לו כוח להוציא את ישראל מידם [רד"ק, מצודת דוד]. יש המקשרים "ריב" זה לאירועים היסטוריים ספציפיים שבהם כבוד ה׳ עמד למבחן ישיר, כמו מאבקו של נבוכדנצר שהעמיד צלם ודרש להשתחוות לו [אלשיך].
הפסוק ממשיך בבקשה זְכֹר חֶרְפָּתְךָ. המילה חֶרְפָּתְךָ מתפרשת כגידופים והעלבונות שמופנים כלפי ה׳ [רש"י]. המילה מִנִּי משמעותה פשוט "מן", והאות יו"ד שבסופה היא תוספת לשונית [מצודת ציון, אבן עזרא].
הגידופים מגיעים מן הנָבָל. ציון עובדה זו בא להדגיש את השפלות והבזיון של האויב המחרף את ה׳ [מלבי"ם]. בהקשר ההיסטורי, יש המזהים את ה"נבל" עם המן הרשע, שביזה את ה׳ כשאמר לאחשורוש שאלוהי היהודים "זקן וישן" [אלשיך].
הביטוי כָּל הַיּוֹם מדגיש את התמדת החירוף, שמתרחש בכל עת ללא הפסקה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שאון האויבים ולעגם העולה תמיד, מזכיר כביכול לה׳ לא לשכוח את קול צורריו, ודורש ממנו לקום ולתבוע את עלבונו המחולל [מלבי"ם].