מתוך מעמקי הגלות הארוכה והמרה, עולה זעקה של חוסר אונים וניתוק רוחני. המשורר, אסף, מתנבא על ימי הגלות ומתאר מציאות שבה פסקה התקשורת הישירה עם ה', ועם ישראל נותר באפלה, ללא יכולת לדעת מתי תסתיים מסכת הייסורים.
הקביעה אוֹתוֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ מבטאת את התסכול העמוק מכך שניסי העבר ואותות הגאולה שהובטחו לישראל אינם נראים באופק [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי המילה מתייחסת ספציפית להבטחות ולדברי הנביאים, והיא עומדת בניגוד לאותות הניצחון שהציבו האויבים [רש"י, אבן עזרא]. גישה עמוקה נוספת מצביעה על הפער הכואב שחווים בני הגלות: בעוד שאותות הפורענות והרעה, כמו אובדן התורה והנבואה, אכן התקיימו במלואם, דווקא האותות המבשרים על טובה וגאולה טרם הופיעו [אלשיך].
הסיבה לייאוש הכפול היא שאֵין עוֹד נָבִיא. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר במציאות היסטורית שהחלה כבר בימי בית שני, לאחר מותם של אחרוני הנביאים חגי, זכריה ומלאכי. מאז פסקה הנבואה, אין מי שיגיד את העתידות או יבשר מתי יסתיים הגלות [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי המילים אינן מתארות היעדר מוחלט של נביאים, אלא קובעות שהנביא הספציפי המיועד לבשר על הגאולה, אליהו הנביא, עדיין לא הגיע [רד"ק].
המשבר מגיע לשיאו בסיום הפסוק, בהבנה שוְלֹא אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי עַד מָה היא "עד מתי". בהיעדר נבואה, אין בנמצא אף אדם שיודע עד מתי תימשך המבוכה, עד מתי תתאחר הגאולה, ומתי סוף סוף יגיע הקץ לצרות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. גישה אחרת מסבירה את הביטוי כפשוטו, שאין איתנו אדם שיודע אפילו דבר מה, כלומר אין לנו כל ידיעה או הבנה מינימלית של המצב [מלבי"ם].