זעקה ותחינה מופנות אל ה' לזכור את הבטחותיו העתיקות, לנוכח מציאות קשה של סבל, גלות ושעבוד.
הקריאה הַבֵּט לַבְּרִית מתייחסת לברית ההיסטורית והמוכרת. הניקוד בפתח תחת האות למ"ד מצביע על ה"א הידיעה, כלומר לא סתם ברית, אלא הברית הידועה שכרת ה' עם האבות לגאול את בניהם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. קריאה זו נשענת על הבטחת התורה בסוף פרשת הקללות, לפיה גם כאשר ישראל יסבלו מצרות והארץ תהיה עזובה, ה' יזכור את ברית האבות ואת הברית על הארץ [מלבי"ם]. ברובד ההיסטורי, הבקשה לזכור את הברית מקבלת משנה תוקף לנוכח גלויות שונות, כמו גלות יון שניסתה לבטל את הברית, והגלות הרביעית שבאה אחריה, בה נותרו ישראל עניים וחסרי כל [אלשיך].
המשך הפסוק מתאר את הסיבה לזעקה: מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ. מילה זו, הנגזרת מן המילה חושך [מצודת ציון], זוכה למספר התייחסויות. יש המפרשים זאת כתיאור של המקומות הנסתרים והחבויים בארץ [אבן עזרא], ולעומתם יש שרואים בכך דווקא תיאור של המקומות הגדולים והמרכזיים [מאירי]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במטאפורה למקומות הגלות וחשכת החורבן, המהווים מקום של חושך, צרה ואפלה עבור עם ישראל.
מקומות אלו התמלאו בנְאוֹת חָמָס. המילה נְאוֹת משמעותה מדור ומקום מגורים, בדומה לביטוי "נאות רועים" [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי אותם מקומות בגלות התמלאו לחלוטין במדורים של גזל, אכזריות ושודדים, דוגמת הבבליים החומסים את ישראל [רד"ק, מאירי]. לפיכך, הבקשה מה' היא כפולה: הבט אל הברית שכרתת עימנו, ובמקביל הבט גם אל המקומות החשוכים שהתמלאו באלימות, כדי להביא לגאולה [אבן עזרא].