קולות הניצחון של האויב מהדהדים בתוך המקום המקודש ביותר, כשהחורבן הפיזי מלווה בניסיון להוכיח עליונות ולהשפיל את קודשי ישראל.
הפרשנים מסבירים כי המילה שָׁאֲגוּ מתארת צעקות של שמחה וניצחון מצד האויבים. צעקות אלו נשמעו בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ, מונח המתייחס לבית המקדש. המקדש נקרא כך משורש "ועד" ואסיפה, ויש לכך שתי משמעויות המשלימות זו את זו: זהו המקום שבו בני ישראל מתקבצים ועולים לרגל במועדים [רד"ק, אבן עזרא, המאירי], וזהו גם המקום שבו ה' נועד ונפגש עם עמו ושכינתו שורה שם [רש"י, מצודת דוד]. פירוש נוסף מרחיב את המושג וכולל בו באופן כללי את כל מקומות ההיוועדות והמפגש של העם [ביאור שטיינזלץ].
באשר למשמעות הביטוי שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת, קיימות במקורות מספר גישות מרכזיות, המתייחסות לתקופות שונות של חורבן:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את הפסוק לחורבן בית ראשון ולמעשיו של נבוכדנצר. בטרם יצא למלחמה, נבוכדנצר השתמש בקסמים וניחושים, כגון בחינת כבד של בהמה, כדי להחליט אם לתקוף את ירושלים. משהצליח לכבוש את העיר ולהחריב את המקדש, האויבים התגאו וקבעו כי אותות הקסם שלהם הם אותות אמת שיש בהם ממש [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, המאירי], אף על פי שזה היה רק בדמיונם [אבן עזרא]. גישה נוספת, פשוטה יותר, מסבירה כי האותות הם למעשה דגלי האויב שהוצבו במקדש כסמל לניצחונם [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה אחרת דורשת את הפסוק על חורבן בית שני ועל מעשיו של טיטוס. לפי פירוש זה, שאגות האויבים במקדש נועדו לבחון את כוחו של ה'. משה' שתק ולא הגיב, הם ראו בכך "אות" ומופת לחולשתו כביכול ולתוקף ידם [אלשיך]. מסורת חז"ל ממחישה זאת דרך תיאור מעשיו של טיטוס, אשר נכנס לקודש הקודשים, ביצע עבירות חמורות על גבי ספר תורה, וקרע את הפרוכת בחרבו. כאשר יצא דם באורח נס מן הפרוכת, טיטוס טעה וראה בכך אות לכך שהצליח כביכול להרוג את ה' עצמו [תורה תמימה].