התבוננות במרחבי היקום מעוררת באדם פליאה עמוקה לנוכח שגב הבריאה, ומובילה אותו לתהות על מקומו בעולם. מראה השמים המופלאים מביא לידי הכרה ברורה כי העולם אינו קדמון, אלא נברא ומושגח על ידי ה' [מצודת דוד, מאירי].
הפרשנים מציגים שתי זוויות התייחסות למעמדו של האדם מול הבריאה העצומה. מחד גיסא, העמידה מול הבריאות הגדולות שביקום ממחישה את שפלותו וקטנותו של האדם [מאירי, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. מאידך גיסא, דווקא גודלם של השמים מוכיח את מעלתו העצומה של האדם. פועל חכם אינו משקיע משאבים אדירים לריק, ולכן ברור כי כל המערכת השמימית העצומה נוצרה ונוסדה במיוחד כדי לשרת את האדם, לכוון את המועדים ולהצמיח את תבואתו [אלשיך].
המשורר מתאר את השמים כמעשה אצבעותיך. ביטוי זה מציין מלאכה מופלאה, דקה ומדויקת שה' עשה בעצמו וללא שליח [מלבי"ם]. יש המבארים כי ציון האצבעות מרמז לעשרת הגלגלים השמימיים המרכיבים את היקום [אבן עזרא]. את גרמי השמים ה' כוננתה, כלומר ייסד והכין [ביאור שטיינזלץ].
פסוק זה מזכיר רק ירח וכוכבים, ומתעוררת השאלה מדוע הושמטה השמש. גישה אחת מסבירה כי המזמור חובר בשעת לילה, מתוך הסתכלות ישירה בגרמי השמים הליליים [רד"ק]. גישה אחרת מבחינה בין היום ללילה: ביום ניתן לראות רק את השמש לבדה בגלל עוצמת אורה, ואילו הלילה חושף צבא גדול ועצום של כוכבים [אבן עזרא, רד"ק]. בנוסף, יש המפרשים כי השמש, שהיא הבריאה הגדולה ביותר, כבר נרמזה בפסוק הקודם במילה "הודך", ולכן כאן הושלם תיאור שאר צבא השמים [אבן עזרא, רד"ק].