מיקומו של האדם בבריאה מציג פער מרתק בין קיומו החומרי לבין מהותו הרוחנית. על אף היותו יצור ארצי, הוא ניחן בנשמה עליונה המציבה אותו בדרגה קרובה מאוד לעולמות העליונים, ומעניקה לו כוחות יוצאי דופן.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מֵאֱלֹהִים מתייחסת למלאכים, כלומר, האדם נחות מן המלאכים רק במעט. פירוש נוסף גורס כי הכוונה היא לה' עצמו, שכן האדם נברא בצלמו ונשמת ה' פועמת בתוכו [ביאור שטיינזלץ].
במה מתבטא אותו חיסרון שעליו נאמר וַתְּחַסְּרֵהוּ? גישה אחת מסבירה כי מהותו האמיתית של האדם היא נשמתו השכלית והנצחית, השווה במעלתה למלאכים. החיסרון היחיד שלו לעומתם הוא העובדה שנשמה עליונה זו כלואה בתוך גוף חומרי [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה אחרת רואה את החיסרון בפער קל במידת החכמה והדעת שמבדיל בין האדם למלאכים [מצודת דוד]. מסורת חז"ל ממחישה פער זה דרך דמותו של משה רבנו, שזכה להשיג ארבעים ותשעה שערי בינה מתוך החמישים שנבראו בעולם, ולפיכך היה חסר לו רק שער אחד של הבנה אלוהית [תורה תמימה].
למרות חסרון זה, האדם ניחן בכוחות אדירים הדומים לאלו של פמליה של מעלה. ה' העניק לאנשי מופת את היכולת לשלוט בטבע, כפי שיהושע עצר את השמש, משה קרע את הים ואליהו החיה מתים. כוח זה מעיד כי חכמי ישראל מסוגלים לגזור גזרה, וה' מקיים את רצונם [רש"י, אלשיך].
המילים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ מתארות את האופן שבו ה' מקיף ועוטף את האדם [מאירי] בנשמה עליונה, בכוחות מיוחדים ובחוש הדיבור, המרוממים אותו מעל כל יתר בעלי החיים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, שמו של ה' מתגדל בעולם על ידי מעשי האדם [אלשיך].
ישנה הבחנה מדויקת בין שני המושגים החותמים את הפסוק. המילה כָבוֹד מבטאת את הערך הפנימי והעצמי של הדבר, והיא מכוונת לנשמה הרוחנית הטמונה באדם. לעומתה, המילה הָדָר מתארת יופי חיצוני הנראה לעין, והיא מכוונת אל הגוף האנושי, המהווה יצירת מופת מורכבת ומופלאה בפני עצמה [מלבי"ם].