מול גרמי השמים העצומים והרחוקים, קיומו הפיזי של האדם נראה זעיר וחסר משמעות. כדור הארץ כולו הוא כנקודה קטנה ביחס לחלל, והאדם הוא חלק זעיר עוד יותר מנקודה זו. מתוך הפער העצום הזה עולה התמיהה כיצד יצור כה חלש ועלוב ראוי ליחס, להשגחה ולכבוד מאת ה׳ [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תמיהה זו אינה רק אנושית, אלא מהדהדת את טענתם של מלאכי השרת. כאשר ביקש ה׳ לברוא את האדם, תהו המלאכים על פשר מעשיו ושאלו לשם מה יש לברוא אותו. אותה שאלה חזרה ועלתה כשעלה משה למרום לקבל את התורה, אז התפלאו המלאכים מדוע אוצר רוחני גנוז נמסר ליצור בשר ודם [תורה תמימה].
הכתוב משתמש בשני כינויים לאדם. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכך כפל לשון פיוטי המדגיש את קטנותו, יש המבחינים ביניהם: המילה אֱנוֹשׁ מדגישה את החולשה העצמית של האדם הבודד, ואילו הצירוף בֶן אָדָם מצביע על החולשה של המין האנושי כולו, שאינו מתקיים זמן רב ונגזר עליו למות [מלבי"ם].
בדומה לכך, קיימת הבחנה בין הפעלים המתארים את יחסו של ה׳ לאדם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים תִזְכְּרֶנּוּ ותִפְקְדֶנּוּ הן מילים נרדפות שנועדו להדגיש את עצם ההשגחה על האדם. מנגד, יש המזהים כאן תהליך של התפתחות: תִזְכְּרֶנּוּ היא עצם הזכירה והמחשבה, ולאחריה מגיעה הפעולה המעשית שבה ה׳ פוקד את האדם כדי לגמול לו טוב או רע [מלבי"ם]. גישה נוספת מחלקת זאת על ציר הזמן: תִזְכְּרֶנּוּ מתייחס לרגע בריאת האדם שבו ה׳ אצל עליו מזיוו, ותִפְקְדֶנּוּ מתאר את ההשגחה התמידית לאורך כל ימי חייו, תוך בחינת מעשיו [רד"ק].
התשובה לפליאה על חשיבותו של האדם טמונה במהותו הפנימית. ההשגחה האלוהית והעובדה שהעולם נברא עבורו אינן נובעות מהצד הגופני והחומרי שלו, אלא מפאת נשמתו. הנשמה האנושית גדולה וחשובה יותר מכל גרמי השמים והדברים הגשמיים שנבראו לשמש את האדם [אלשיך].