הפסוק חותם את המזמור בחזרה אל מוטיב ההודיה והשבח שבו נפתח, ומסכם את ההתבוננות במעמדו הייחודי של האדם בעולם. לאחר תיאור החסד האלוהי המעניק לאדם הקטן והשפל שליטה בבריאה ושכל המשווה אותו ליצורים העליונים, מתבקשת חזרה אל ההודיה על השגחתו ושלטונו המוחלט של ה' בכל [רד"ק, מצודת דוד]. חזרה זו על פסוק הפתיחה אינה מקרית, אלא באה ללמד ששבח זה רלוונטי ונצחי בכל דור ודור, כל עוד הארץ עומדת על תילה [אבן עזרא].
המילים מָה אַדִּיר מבטאות את ההכרה בעוצמתו הרבה של ה', הממחישה את אדנותו והשגחתו על כל הבריאה [מצודת דוד], ואת פרסום ייחודו בעולם [המאירי].
רובד נוסף בפירוש הפסוק חושף מאבק קוסמי בין המלאכים לבין בני האדם על הקרבה לה'. המלאכים טענו תחילה כי ה' הוא אדונם בלבד, וכי שמו כבר אדיר בארץ גם ללא מסירת התורה לבני האדם. אולם, מסקנת המזמור הופכת את הקערה על פיה ומוכיחה כי האדם הוא עיקר הבריאה. הקריאה ה' אֲדֹנֵינוּ מבטאת את בעלותו של ה' עלינו, בני האדם. יתרה מכך, שמו של ה' נישא בארץ דווקא בזכות קיומם של בני האדם, שכן בלעדיהם אין לעולם קיום ומשמעות [אלשיך]. בסופו של דבר, כאשר משה עלה למרום לקבל את התורה, אפילו מלאכי השרת נאלצו להודות באמת זו והשתמשו בפסוק זה עצמו כדי להלל את ה' ולהסכים להחלטתו [תורה תמימה].