מזמור זה נפתח בכותרת מסתורית המהווה פתיח מוזיקלי ותמטי לשירת הודאה לה׳. המילים הסתומות שבראש המזמור עוררו פולמוס פרשני נרחב, והן מתבארות על מנעד רחב של אפשרויות – החל מהוראות מוזיקליות, דרך אירועים היסטוריים בחיי דוד, ועד לנבואות על אחרית הימים.
המוקד המרכזי של הדיון הפרשני נסוב סביב הצירוף עַל־מוּת לַבֵּן. תחילה, קיימת מחלוקת במסורת הסופרים האם עַל־מוּת היא מילה אחת או שתי מילים נפרדות [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשתי מילים המציינות את מיתתו של אדם מסוים. לעומת זאת, יש המזהים את המילה כהוראה מוזיקלית, ומפרשים כי מדובר בשם של כלי נגינה או סגנון שירה הנקרא "עלמות" [מנחם, מאירי].
המילה לַבֵּן זכתה למגוון רחב של פירושים. בהמשך לקו המוזיקלי, יש הסבורים כי המזמור מופנה למשורר לוי ששמו היה "בן", או לחלופין שהמילה נגזרת מהשורש הבנ"ה, כלומר שיר שנועד ללמד ולהתבונן [מנחם, רד"ק, מאירי].
אולם, רוב המפרשים מסכימים כי הצירוף מכוון לדמות היסטורית שמפלתה עומדת במרכז המזמור. דעה רווחת היא כי לַבֵּן הוא שמו של שר צבא או נסיך גוי שהחריב אומות, לחץ את ישראל מלחמה קשה, ולבסוף נפל בפח שטמן בעצמו וניגף באופן נסי על ידי ה׳ [דונש, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה אחרת, המקובלת על פרשנים רבים, מזהה את הדמות עם גוליית הפלשתי, אשר כונה במקרא "איש הביניים" (הלוחם שניצב בין שני המחנות), והמילה לַבֵּן רומזת לתוארו זה [רד"ק, מאירי]. פרשנים מסוימים הציעו כי המילה היא היפוך אותיות של השם "נבל", ורומזת למותו של נבל הכרמלי, אך דעה זו נדחית על ידי רוב המפרשים, שכן נבל היה אדם קמצן בלבד ולא צורר שהרע לאומה כולה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
כיוון פרשני שונה לחלוטין קושר את המזמור לטרגדיה אישית בחיי דוד – מות הבן הראשון שנולד לו מבת שבע. לפי גישה זו, המילה לַבֵּן רומזת לכך שחטאו של דוד "התלבן" ונמחל באמצעות מות הילד. עובדה זו מסבירה מדוע המזמור פותח במונח לַמְנַצֵּחַ, המבטא שמחה והודאה; בניגוד לדרך הטבע שבה אדם אבל על מות בנו, דוד קיבל את הדין בשמחה ובלב שלם מתוך הבנה שכופר לו עוונו [אלשיך]. עם זאת, פרשנים אחרים דוחים פירוש זה, שכן תוכן המזמור עוסק במפלת גויים רשעים ואינו תואם קינה על בן [רש"י, מאירי].
לבסוף, יש המפקיעים את הפסוק מהקשרו ההיסטורי ורואים בו נבואה לעתיד לבוא. לפי פרשנות זו, עַל־מוּת נדרש מלשון "עלמות" (תקופת הנעורים), ולַבֵּן מלשון ניקיון וטוהרה. זהו שיר שיושר באחרית הימים, כאשר תקופת ילדותם של ישראל תתלבן ותזדכך, צדקתם תתגלה, וה׳ ימחה לחלוטין את זרע עמלק או את גוג ומגוג [רש"י, מאירי].