נוכחותו של ה׳ והשגחתו בעולם מתגלות במלוא עוצמתן דרך עשיית צדק, ובמיוחד כאשר הרוע מביא על עצמו את אובדנו. כאשר ה׳ עושה דין ונוקם באויביו, הוא מתפרסם וניכר לבריות כשליט עליון שלא עזב את הארץ [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה מתארות את ההכרה האנושית בגדולת ה׳ בעקבות עשיית המשפט. עם זאת, יש הממקדים פרסום זה באירוע היסטורי מסוים – ניצחון ישראל על הפלשתים, שבו מעט הכוח הישראלי הוכיח כי ה׳ הוא שלחם עבורם [רד"ק, מאירי]. רובד נוסף מצביע על כך שאף בעת עשיית דין, פעולתו של ה׳ נובעת גם ממידת הרחמים, כפי שנרמז בשימוש בשם ה׳ [אלשיך].
שיאו של המשפט האלוהי מתבטא בכך שבְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע. המילה נוֹקֵשׁ מפורשת לרוב מלשון מוקש ומלכודת, או כפועל המבטא הכשלה ומכה [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. הרשע נכשל ונלכד בתוך המלכודת שהוא עצמו הכין [מצודת דוד], והדבר קורה בדיוק בזמן שהוא עסוק וטרוד בביצוע פעולתו הרעה [מלבי"ם]. בהקשר ההיסטורי של המלחמה בפלשתים, תיאור זה מכוון לגוליית, שמצא את מותו באמצעות חרבו שלו [רד"ק, מאירי]. ענישה זו של מידה כנגד מידה היא דרך פעולתו המובהקת של ה׳ [אלשיך].
סיומו של הפסוק, הִגָּיוֹן סֶלָה, מתאר את התגובה הראויה לפלא זה. המילה הִגָּיוֹן מבטאת מחשבה עמוקה, התבוננות ודיבור [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי התשועה העצומה והצדק המדויק שבהם הרשע נופל במעשיו, מהווים נושא להגות, להודאה ולדיבור של שבח שיימשכו לעד [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מצודת דוד]. לצד זאת, ישנה גישה המפרשת מילים אלו כסימנים מוזיקליים המורים על נעימה והמיה, או כאישור לכך שהדברים הם אמת לאמיתה [ביאור שטיינזלץ].