בזמנים שבהם כוחן של אומות העולם גובר, הן נוטות לחשוב שהן חסינות מכל פגע ואף מייחסות לעצמן כוח אלוהי. תפילת המשורר מבקשת מה' לנפץ את האשליה הזו ולהציב גבול ברור לגאוותן, כדי להזכיר להן את שבריריותן האנושית.
הבקשה הפותחת היא שִׁיתָה יְהֹוָה מוֹרָה לָהֶם. המילה שִׁיתָה, שנהגית בהטעמה על ההברה האחרונה [רד"ק, מנחת שי], משמעותה לשים או להטיל [ביאור שטיינזלץ]. באשר למשמעות המילה מוֹרָה, מציגים הפרשנים כמה גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נכתבה באות ה' אך משמעותה היא כמו באות א', כלומר פחד ואימה. לפי גישה זו, הבקשה היא שה' יעשה מעשים שיטילו עליהם פחד, כשהמילה מדגישה את ה' כגורם וכמקור שממנו ייראו [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון מרות ועול, כלומר שה' ישפיל אותם ויכניע אותם [רש"י, מצודת דוד]. פירושים נוספים קושרים את המילה לפעולה של השלכה וזריקה למטה [רש"י, מצודת ציון], או לחלופין לשון של חיתוך, תער וגזרה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
בקשה זו מקבלת משמעות עמוקה במיוחד בהקשר של מציאות הגלות. התפילה אינה בהכרח שהאומות יפחדו מעם ישראל, אלא שה' יציב גדר שתבהיר לגויים כי גם כשהם משעבדים ושולטים, הם אינם נעלים או מורמים מעם [אלשיך]. חז"ל אף מציינים כי אלמלא תפילה זו של דוד, שהטילה את המורא והעול על האומות, היה עם ישראל עלול להגיע למצב של השפלה וביזיון מוחלטים [תורה תמימה].
מטרת המורא או ההשפלה היא שעל ידם יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה. כלומר, האומות יכירו בכך שהן מורכבות מבני אדם בני תמותה, ואין להן כל כוח אלוהי או יכולת עמידה כנגד ה' [רש"י, רד"ק, מאירי]. המילה אֱנוֹשׁ אינה רק תיאור לאדם, אלא מדגישה את ההקטנה, החולשה והפגיעות האנושית [מלבי"ם], והיא נגזרת משורש המבטא חולי קשה, כאב ושבר [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק נחתם במילה סֶּלָה, המאשרת כי חולשה אנושית זו של האומות היא האמת המוחלטת [אבן עזרא].