זעקת הכאב העולה מן המילים מבטאת את המשבר האמוני והנפשי של אדם או אומה השרויים במצוקה קשה, ומרגישים כי ההשגחה האלוהית נטשה אותם. זהו ביטוי לפער המייסר שבין האמונה באל נוכח ומשגיח, לבין המציאות הקשה שבה הרשע משגשג ונראה כי הצדק נעדר.
הפרשנים נחלקו לגבי הרקע למילים אלו. יש שרואים בכך תפילה כללית של כל אדם עני ונדכא הנרדף בסתר על ידי אויב רשע וחזק ממנו [רד"ק, חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים זאת במישור הלאומי, כקינה על תקופת הגלות הארוכה שבה אומות העולם שולטות בישראל, רומסות ומשעבדות אותם [אלשיך, מאירי]. כמו כן, יש הרואים במזמור זה פרק המחובר למזמור הקודם, כחלק מההתמודדות עם השאלה הנצחית של שגשוג הרשעים בעולם [חומת אנך, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי שאלת המרחק אינה פיזית, שהרי כבוד ה' מלא את כל הארץ [אבן עזרא, אלשיך]. התלונה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק מתארת תחושה סובייקטיבית של סילוק ההשגחה: כאשר הישועה מגיעה, ה' נתפס כקרוב, אך כאשר האויב מתגבר והאדם נותר חסר אונים, נדמה חלילה כי ה' מעלים את עיניו, עומד במקום רחוק ונוטש את עמו ביד אויביהם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, חומת אנך, שטיינזלץ]. האות בי"ת במילה בְּרָחוֹק משמשת לתיאור העמידה "במקום רחוק" [רד"ק].
גישה אחרת מעמיקה את תחושת הגלות, ומסבירה כי ה' אכן גלה עם עמו ונמצא איתם במקום שמוגדר איכותית כ"רחוק", אך המשורר זועק: אם כבר ירדת עמנו לגלות, מה הטעם בכך שאתה נמצא במקום רחוק זה אם אינך פועל להושיענו? [אלשיך]. כיוון נוסף מסביר כי ה' אינו באמת עומד מרחוק, אלא שהוא משתמש ברשע ככלי להעניש את בני האדם. מכיוון שהרשע פועל מתוך גאווה ונדמה שהוא עושה הכל בכוחו העצמי, יד ה' נותרת נסתרת, ובני האדם טועים לחשוב שה' אינו משגיח על הנעשה בשפל [מלבי"ם].
המילה תַּעְלִים מפורשת כהעלמת עין או הסתרת הנוכחות האלוהית [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הסתרה זו מתרחשת לְעִתּוֹת בַּצָּרָה, כלומר בזמנים שבהם העני והנדכא נמצאים במצוקה [רד"ק, שטיינזלץ]. האות בי"ת במילה בַּצָּרָה מלמדת על כך שהאדם נמצא ממש בתוך תוכה של הצרה [מלבי"ם], או שהיא מרמזת לאותן עתים קשות וכבדות במיוחד המתרחשות בתוך תקופת הגלות עצמה [אלשיך].