הלך מחשבתו של האדם הרשע כרוך בקשר הדוק בין תכונות נפשו השליליות לבין כפירתו בהשגחה העליונה. הפסוק משרטט את הפסיכולוגיה של החטא, שבה תחושת עליונות או זעם מובילים להתעלמות מוחלטת מקיומו של משפט צדק.
הביטוי כְּגֹבַהּ אַפּוֹ מתפרש בשני נתיבים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי מתאר גאווה והתנשאות. האף, בהיותו האיבר הבולט והגבוה ביותר בפנים, משמש סמל חיצוני לגאווה שמקורה בלב [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. הרשע מרים את פניו מתוך תחושת עליונות וביטחון בעושרו ובהצלחתו [רש"י, אלשיך]. מנגד, גישה נוספת קוראת את המילה "אף" במשמעות של כעס וחמה. לפי פירוש זה, כגודל כעסו של הרשע, כך גם מתעצמת כפירתו, שכן אדם השרוי בכעס מתנהג כאילו אין שכינה בעולמו [תורה תמימה, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מתוך אותה גאווה או חמה, מגיע הרשע למצב של בַּל יִדְרֹשׁ. הפרשנים נחלקו מיהו ה"דורש" בצלע זו של הפסוק. קבוצה אחת מסבירה שהרשע עצמו הוא זה שאינו דורש: מתוך יהירותו הוא מסרב לחפש את ה', להתפלל אליו, או אפילו לפנות לחכמים כדי לנסות ולהבין את דרכי ההשגחה [רד"ק, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. לעומת זאת, קבוצה שנייה מפרשת שהרשע משכנע את עצמו שה' הוא זה שלא ידרוש. כלומר, הרשע בטוח שה' לא יתבע ממנו דין וחשבון על מעשיו הרעים ולא יעניש אותו עליהם [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
כתוצאה מכך, המסקנה המעשית של הרשע היא שאֵין אֱלֹהִים כׇּל־מְזִמּוֹתָיו. משמעות הדבר היא שבכל מחשבותיו ותוכניותיו, כאילו נכתב "בכל מזימותיו" [אבן עזרא], הוא פועל מתוך תפיסה של "לית דין ולית דיין" [רש"י]. הוא עשוי לכפור במציאות ה' לחלוטין, לשלול את יכולתו להתערב בעולם, או פשוט להתעלם מנוכחותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. עיוות מוסרי זה יכול להגיע לעיתים לאבסורד כה גדול, עד שהרשע עשוי לברך ולהלל את ה' על כך שהצליח לבצע את זממו ולגזול מאחרים, מעשה שמהווה בפני עצמו ניאוץ וחילול ה' [מאירי].