דרכו של הרשע מתאפיינת בשימוש בערמומיות, הסתרה וניצול של חולשת הקורבן. הוא אינו פועל בגלוי, אלא מנצל מרחבים תמימים לכאורה כדי להוציא לפועל את מזימותיו האכזריות.
המילים בְּמַאְרַב חֲצֵרִים מתייחסות לערי פרזות וכפרים פתוחים על אם הדרך, שאינם מוקפים חומה ולכן נחשבים למקומות בלתי מוגנים [רד"ק, המאירי, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לאורב המצוי שמסתתר בדרך כלל באזורים שוממים ומרוחקים, רשע זה מעז לארוב לקורבנותיו דווקא בתוך מקומות יישוב [אבן עזרא]. הוא יושב בַּמִּסְתָּרִים כדי להרוג אדם נקי מפשע. בחירתו לפעול בסתר נובעת מהרצון להסתיר את מעשיו מבני אדם, תוך עיוורון והתעלמות מוחלטת מכך שה' רואה הכל [רד"ק]. גישה נוספת מציעה כי הרשע פועל בתחכום ומפתה את קורבנותיו, בעלי הממון, להיכנס אל חצר פנימית ונסתרת, שם יוכל לרצוח אותם ולגזול את כספם מבלי שאיש יבחין בכך [אלשיך].
באשר לזהות הקורבן, המילה לְחֵלְכָה זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת אדם עני, חלש, מסכן ומרוד. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעות של "החיל שלך" או "הכוח שלך" (כלומר, מופנית כלפי ה'). לפי קו מחשבה זה, הפסוק עשוי לרמוז לעמלק האורב לעם ישראל, שהם צבאו של ה' [רש"י], או לתאר את הקורבן התמים שנושא את עיניו אל ה' ומצפה לכוחו ולעזרתו, אך נרצח בידי הרשע מבלי שביטחונו בה' יועיל לו באותו רגע [מלבי"ם].
הפועל יִצְפֹּנוּ מתאר את שיטת הפעולה של הרשע כלפי אותו קורבן. רוב הפרשנים מסבירים כי הרשע מחפש מקום צפון ונסתר שממנו הוא מביט וצופה על הדרכים כדי ללכוד את העני. יש המוסיפים כי הרשע נוקט בלוחמה פסיכולוגית: הוא עושה עצמו כמי שמסתיר את עיניו ומתעלם מן העני, כדי שהקורבן לא יישמר לנפשו וייפול ברשתו בקלות [מצודת דוד]. פירוש מקורי מציג תחבולה עמוקה אף יותר: הרשע דווקא חס על העני ודואג להחביא ולשמור על מעט כספו כדי שלא יישדד בידי אחרים. כתוצאה מכך, העני שניצל הולך ומפיץ את שמעו של הרשע כאדם ישר המעניק חסות לעוברי דרך. שמועה זו מושכת אל המקום עשירים רבים, ואותם הרשע רוצח ושודד בדרכו [אלשיך].