תפילתם של הענווים והנדכאים אינה מסתכמת רק במילים הנאמרות, אלא מתחילה עמוק בתוך הלב, במקום שבו נוצר הרצון הפנימי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה תַּאֲוַת מתייחסת למשאלה ולרצון העמוק של הענווים. אף על פי שהפועל שָׁמַעְתָּ כתוב בלשון עבר, משמעותו היא הבטחה לעתיד, כלומר ה' ישמע את תפילתם (רד"ק, מאירי). יש המוסיפים כי הפועל בעבר מבטא אמת היסטורית נצחית: ה' מאז ומתמיד שמע ומילא את רצונם של הענווים (מצודת דוד).
הפרשנים מצביעים על כך שהשמיעה האלוהית מקדימה את הדיבור האנושי. ה' שומע את תאוותם ומשאלתם של הענווים עוד בטרם הם מוציאים את המילים מפיהם (רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם).
הביטוי תָּכִין לִבָּם מציג שתי גישות עיקריות באשר לאופן שבו מתרחשת התפילה. הגישה הראשונה רואה בכך פעולה אלוהית של סיוע: ה' מסיר מלבם של הענווים את טרדות העולם והסבל, מחזק ומכוון את לבם לעבודתו, ומסייע להם להתפלל בכוונה שלמה (רד"ק, מאירי, שטיינזלץ). על בסיס זה נקבע כי המתפלל חייב לכוון את לבו לשמיים (תורה תמימה). גישה נוספת, המבוססת על הדקדוק, מפרשת כי המילה תָּכִין מתייחסת למילה תַּאֲוַת שהיא בלשון נקבה. כלומר, התאווה והרצון הפנימי הם אלו שמכינים את הלב וגורמים לו להתחיל לחשוב ולהשתוקק, עוד לפני שהדברים נאמרים בשפתיים (מלבי"ם). יש שאף פירשו כי כל תאוותם של הענווים היא שה' יעזור להם ויכין את לבם אליו (אבן עזרא).
לאחר הכנת הלב, מגיע השלב של תַּקְשִׁ֥יב אׇזְנֶֽךָ. הפרשנים מבחינים בין שמיעה לבין הקשבה. בעוד ששמיעה יכולה להיעשות מרחוק, הקשבה מבטאת קרבה ותשומת לב עמוקה. אם נדמה לעיתים שהתפילה אינה נענית מיד, הרי זה משום שלבם של המתפללים עדיין רחוק מעט. לכן, התהליך מתחיל בכך שה' מכין את לבם ומקרב אותם אליו, ורק לאחר מכן הוא מקשיב להם מקרוב (אלשיך, מלבי"ם). אז, אוזנו של ה' קשובה היטב למלא את בקשתם, לעשות משפט צדק ליתום ולדל, ולשים קץ לעריצות ולרשע בעולם (מלבי"ם, רד"ק).