דרכי הפעולה של הרשע מתאפיינות בערמומיות, הסתרה ואלימות פתאומית המופנית כלפי החלשים בחברה. שיטות אלו נמשלות לטקטיקות הציד של חיות הטרף ושל הציידים האנושיים.
בתחילת התיאור, הרשע נמשל לאריה הממתין לטרפו: יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה. המילה בְסֻכֹּה משמעותה בסבך שלו או במקום המסתור והמאורה שלו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים כי הרשע אורב ממקום נסתר כדי שההולכים בדרך לא יבחינו בו ויברחו מבעוד מועד, ורק כאשר הקורבן מתקרב הוא מזנק עליו [רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הרשע כה עז פנים, עד שהוא אינו מסתתר עמוק בחדרי חדרים, אלא מסתפק במסתור פשוט וגלוי יחסית, כיוון שאינו חושש מדבר [אלשיך]. דימוי זה של חיות היער האורבות במחשכים משמש גם בתלמוד כדי לתאר את דרכי הפעולה החשאיות של גנבים ופושעים הממתינים לשעת כושר ובוחנים את קורבנותיהם בטרם יכו [תורה תמימה].
מטרתו של הרשע היא לַחֲטוֹף עָנִי. הפעולה של לַחֲטוֹף מבטאת לקיחה במהירות רבה ובפתאומיות [מצודת ציון, רד"ק]. הרשע שם את עינו דווקא על החלש, ומוכן לפגוע בו גם רק כדי לגזול את המעט שיש לו [אלשיך]. ברובד האלגורי, העני מסמל את עם ישראל הנמצא בגלות, כשהוא בזוז וחשוף לפגיעות [מאירי]. אגב כך, יש לציין כי במסורות הניקוד והכתיב של פסוק זה קיימים הבדלים דקים בין הספרים השונים, כאשר המילה לַחֲטוֹף מופיעה לעיתים בכתיב מלא ובחטף פתח, והמילה יַחְטֹף מופיעה לעיתים בכתיב חסר ובשווא [מנחת שי].
בחלקו השני של התיאור, הדימוי משתנה מחיה טורפת לצייד מחושב: יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ. כאן מתוארת פעולה של צייד הפורש רשת, מתרחק כדי לא להבריח את הטרף, ואוחז בחבלים ממרחק עד שהקורבן נלכד, ואז הוא מושך בהם [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. דימוי זה משקף את התחבולות והמכשולים שהרשע מציב: לעיתים הוא אינו תוקף בעצמו אלא מציב אנשים מטעמו שיסמנו לו מרחוק על בואם של עוברי אורח חלשים [רד"ק], ולעיתים הוא מרמה את העני בכך שהוא מציע לו מחסה מדומה מפני שודדים, ומושך אותו אל תוך רשת המסתור שבה הוא עצמו שודד אותו [אלשיך].