גאוותם של עושי הרעה מגיעה לשיאה כאשר הם רותמים את הצלחתם החומרית, ואף את השפה הדתית, כדי להצדיק את מעשיהם הפסולים. במקום שהשפע יעורר בהם ענווה, הוא משמש מצע ליוהרה, לצביעות ולזלזול מוחלט בהשגחה האלוהית.
החלק הראשון, כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ, מתמקד ביוהרתו של החוטא. משמעות המילה הִלֵּל היא שבח [מצודת ציון]. הרשע מתהלל ומשבח את עצמו על כך שהצליח להשיג את כל מאווייו ללא כל מפריע [רש"י, מצודת דוד, רד"ק], תוך שהוא מייחס את ההצלחה לכוחו ולעוצם ידו בלבד [מאירי]. בעוד שאצל רוב בני האדם התאווה גדולה מן היכולת להשיגה, הרשע מתפאר בכך שהצלחתו גדולה אפילו ממידת תאוותו המקורית [מלבי"ם].
החלק השני, וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳, מציג ניגוד חריף בין מעשה הברכה לבין חילול השם. המילה בֹצֵעַ מתארת גזלן וחמסן, והמילה נִאֵץ משמעותה חירף, ביזה או קילל [מצודת ציון, רש"י]. מבחינה דקדוקית, המילה בֵּרֵךְ משמשת כאן כפועל, בדומה למילה "בֵּרַךְ" [רש"י]. במסורת הקריאה קיים פסיק המפריד בין המילה נִאֵץ לשם ה׳, כדי להרחיק את לשון הביזיון מקדושת השם [מנחת שי].
הפרשנים מציגים שלושה כיוונים מרכזיים להבנת הקשר שבין הגזל, הברכה והניאוץ:
הגישה הראשונה רואה בכך ביטוי לשאננותו של הפושע. הגזלן מברך ומשבח את עצמו ואת דרך החמס, מתוך מחשבה ש"שלום יהיה לו" ולא יאונה לו כל רע [רש"י, מצודת דוד]. בעצם התנהגותו זו הוא מנאץ את ה' ואומר שאין לאל כוח להושיע את העשוקים מידו [רד"ק, מאירי].
גישה שנייה מתמקדת בצביעות דתית. על פי גישה זו, הפסוק מתאר אדם שגוזל חיטים, אופה אותן, ולבסוף מברך על הלחם. ברכה כזו על דבר עבירה או על אוכל שמושג באיסור אינה נחשבת לברכה כלל, אלא לניאוץ והכעסה של ה' [תורה תמימה, אלשיך, חומת אנך]. גם אם הרשע מתהדר כלפי חוץ בכך שהוא עובד את ה' ומברך על השפע שניתן לו, תפיסת עולמו הפנימית משוללת אמונה אמתית [ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית מפנה את האצבע המאשימה כלפי החברה הסובבת. הניאוץ אינו מתבצע רק על ידי הגזלן עצמו, אלא על ידי כל מי שמברך ומשבח את אותו בֹצֵעַ. אדם המקנא בהצלחתו של הרשע ומהלל אותו, נחשב כמי שמנאץ את ה' [אבן עזרא, מלבי"ם]. בהקשר זה, חז"ל אף דורשים את המילה בֹצֵעַ על אדם שעושה פשרה מתחכמת במקום שבו נדרש דין אמת; מי שמברך על פשרה כזו במקום לתת למשפט הצדק לצאת לאור, הרי הוא מנאץ [תורה תמימה].