שורש הרשע והחוצפה האנושית אינו נובע בהכרח מעצם הרצון להרע, אלא מתפיסת עולם שלפיה אין דין ואין דיין. הכתוב מציג את הקשר הישיר בין חוסר אמונה בהשגחה העליונה לבין העוז להתנשא ולפגוע באחרים.
השאלה הפותחת, עַל מֶה, מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כשאלה ישירה: מדוע, או בעבור מה, מתנהג כך הרשע. עם זאת, יש המדגישים כי ביטוי זה נאמר בלשון של פליאה ותמיהה על עצם עזות המצח של האדם [אבן עזרא]. היבט נוסף מובא מצד קריאת הפסוק, כאשר ישנו פסיק המהווה עצירה בין המילה רָשָׁע למילה אֱלֹהִים [מנחת שי].
התשובה לשאלה מדוע הרשע מנאץ את ה' וממלא את לבו בחוצפה כלפיו [מצודת דוד], טמונה במחשבתו הפנימית: אָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִדְרֹשׁ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהרשע משכנע את עצמו שה' אינו משגיח, אינו מתעניין בבני האדם ואינו עתיד לדרוש ולחקור את מעשיו. מתוך כך, העולם נראה לו כמקום הפקר שבו אין עונש על התנהגות קלוקלת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי].
תפיסה זו של התעלמות אלוהית כביכול, מובילה לכפירה ביכולתו של ה' לפעול בעולם ובכך שהוא מודע למחשבותיו הרעות של האדם [מלבי"ם]. ניתוק זה בא לידי ביטוי מובהק במישור החברתי, כאשר הרשע מתגאה וסבור שה' אינו דורש ממנו דין וחשבון על כך שאינו מסייע לעני ולחלש [אלשיך]. ואולם, בניגוד גמור לתפיסת הרשע, ה' משגיח היטב לא רק על המעשים הגלויים אלא גם על הכוונות הפנימיות, ודורש את מיצוי הדין במטרה לבער את הרע ולהוביל את החוטאים אל דרך הישר [מלבי"ם].