דרכו של הרשע מתאפיינת בפער מסוכן בין חזותו החיצונית לבין כוונותיו הנסתרות, תוך שימוש בדיבור ככלי שרת למניפולציה. הפרשנים מסכימים כי הפסוק חושף את שיטת הפעולה של איש המרמה, המציג כלפי חוץ מראית עין של אמינות וצדק, בעוד שבתוכו רוחשות מזימות.
תחילת הפסוק מתארת כי אָלָה פִּיהוּ מָלֵא. רוב המפרשים מסבירים כי אָלָה משמעותה שבועה. הרשע ממלא את פיו בשבועות שווא כדי לרכוש את אמון הבריות ולהיראות כמי שירא את ה', אך בפועל הוא משתמש בהן כדי לרמות [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת מילה זו כקללות [ביאור שטיינזלץ]. המילה מָלֵא משמשת כאן כפועל, המעיד על פעולה אקטיבית של מילוי הפה בשבועות [רד"ק, מלבי"ם], ויש הסבורים כי היא מתייחסת הן לפיו המלא בשבועות והן ללבו המלא במרמה [מאירי].
המילה וָתֹךְ מצביעה על הפנימיות. מדובר במרמה הצפונה ומוסתרת בתוך הלב [מצודת ציון, מלבי"ם]. זוהי מחשבה רעה הלנה בתוכו של אדם באופן תדיר [רש"י], וכך הוא יוצר מצג שווא של שלום וטוב כלפי חוץ, בעודו חורש רעה במסתרים [אבן עזרא].
חלקו השני של הפסוק, תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן, ממשיך רעיון זה. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון פיוטי של תחילת הפסוק [מצודת דוד], הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיש כאן הבחנה ברורה בין החוץ לפנים. הפה והלשון מייצגים את הדיבור החיצוני והמחניף, אך המיקום שתחת הלשון הוא משל ללב ולמחשבות הנסתרות [רד"ק, מלבי"ם]. בעודו מדבר חלקות, המציאות הפנימית שלו היא של חטאים, עוולות ושקר [ביאור שטיינזלץ, מאירי].
זווית ייחודית מציע האלשיך, המסביר את הביטוי תַּחַת לְשׁוֹנוֹ כטקטיקה של הרשע להתחמק מעונש. כאשר הוא נתפס בשקרו על שבועותיו, הוא טוען להגנתו כי בשעת השבועה לחש וביטל את הדברים תחת לשונו, ובכך הוא מתרץ את מעשיו וטוען שלא נשבע באמת אלא רק הגה שקר בסתר.