בניגוד למחשבת הרשע הסבור כי מעשיו נעלמים מעין כל, המציאות היא שה׳ רואה הכול. הוא צופה בסבל ובעוולות שנעשים בעולם, ושומר אותם לעת שבה יעשה משפט. ידיעה זו היא שמעניקה לחלש ולנדכא את הכוח להפסיק להישען על בני אדם, ולהפקיד את גורלו ואת צרכיו בידי ה׳, מתוך הישענות על חסדו ההיסטורי עם חסרי המגן.
המילה רָאִתָה נכתבה בכתיב חסר, ללא האות יו"ד [רד"ק, מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה׳ מתבונן בחכמתו בכל מעשי הרשע, ורואה היטב את העוולות ואת הסבל שהוא גורם לעניים. טעמי המקרא מציבים פסיק בין המילה אַתָּה למילים עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט, כדי להרחיק כל אפשרות של קריאה פוגענית, כאילו ה׳ עצמו הוא העמל והכעס [מנחת שי]. המילה עָמָל בהקשר זה מציינת תמיד תכונה רעה ומידה מגונה [מלבי"ם].
באשר למילים לָתֵת בְּיָדֶךָ, הפרשנים מציגים מספר כיוונים. הגישה המרכזית היא שה׳ צופה במעשי הרשע כדי לשמור אותם למועד הנכון, שבו ייקח את המשפט לידיו ויעניש את הרשע כגמולו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהכוונה היא דווקא לכך שה׳, בכוחו, נותן ביד הרשעים את היכולת להצליח זמנית במעשיהם [רש"י]. גישה שלישית ומיוחדת מציעה שה׳ לוקח את הפרנסה המיועדת לעני מידיו של העשיר הרשע, כדי לתת אותה לעני ישירות מידו של ה׳, ובכך לחזק את ביטחונו [אלשיך].
מתוך ההבנה שהמשפט וההשגחה מסורים לה׳, עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֵכָה. רוב הפרשנים מסבירים כי חֵלֵכָה הוא העני, הדל והמסכן. אותו עני עוזב את תקוותו בבני אדם, משליך את יהבו ואת משפטו על ה׳, וסומך עליו לחלוטין, בדומה לאדם הנוטש את צאנו בידי שומר נאמן [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. פירוש אחר למילה יַעֲזֹב הוא לשון עזרה [מנחם המובא ברש"י]. מנגד, יש המפרשים את המילה חֵלֵכָה כ"חיל שלך", כלומר עם ישראל, שעוזב ומטיל על ה׳ את המשא לעשות דין ברשעים ולשמור על היתומים [רש"י, מלבי"ם].
הסיבה לביטחון המוחלט של העני מוסברת בסוף הפסוק: יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר. העני זוכר כי מאז ומתמיד, מימים ראשונים, ה׳ הוא העוזר למי שאין לו כוח ולמי שאיבד את משענתו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מצודת דוד]. מכיוון שה׳ הוא אבי היתומים ורב את ריבם, העני יודע שגם הוא ייחשב כבן אהוב ויזכה להגנתו הישירה של ה׳ [אלשיך].