הפסוק מביע ביטחון מוחלט בישועת ה' העתידית, גם כאשר המציאות הנוכחית קשה. המילה אֶבְיוֹן מתפרשת בשני מישורים: במישור הלאומי, היא מסמלת את עם ישראל הנמצא בצרה ומשועבד לאומות אחרות, כדוגמת הפלשתים. ההבטחה היא שמצב זה לא יימשך לנצח, וה' לא ישכח לפקוד את צרתם ולהיפרע מן המצרים ששיעבדו אותם [רש"י, רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. במישור הכללי והאישי, האביון הוא כל אדם עני הנראה כיום עזוב לנפשו, אך מובטח כי בסופו של דבר ה' יפנה אליו [ביאור שטיינזלץ]. הבקשה בפסוק אינה נובעת מחוסר ביטחון בה', שהרי ברור לכל שהישועה בוא תבוא והעניים לא יישכחו, אלא היא נאמרת מתוך דאגה לכבוד שמו של ה' בעולם כל עוד הצרה נמשכת [אלשיך].
מבחינה תחבירית, הפרשנים מסכימים כי המילה לֹא המופיעה בתחילת הפסוק משרתת גם את חלקו השני. משום כך, את המילים תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד יש לקרוא ולהבין כאילו נכתב "לא תאבד לעד" [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
בנוסף, קיימת הבחנה במילה עֲנִיִּים בין האופן שבו היא נכתבת (כתיב) לאופן שבו היא נקראת (קרי). המילה נכתבת בתורה כ"ענוים" (מלשון ענווה) אך נקראת "עניים" (מלשון עוני) [מנחת שי, מאירי]. הסיבה לשילוב זה היא שקיים קשר הדוק בין התכונות, שכן ברוב המקרים, אנשים עניים הם גם ענווים [רד"ק].