שמחת הניצחון וההצלה אינה נובעת מהישג אישי או מאהבה עצמית, אלא מההכרה העמוקה בנוכחות ה' ובהשגחתו. המילים אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה מבטאות כפל לשון שנועד להדגיש את עוצמת השמחה והעליצות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לטבע האנושי הרגיל, שבו אדם שמח על עצם הטובה הפיזית שהשיג, כאן מוקד השמחה הוא בָּךְ – בה' עצמו ובכך שעל ידי ההצלה יתפרסם שמו הגדול בעולם [מלבי"ם].
שמחה זו נובעת מן הידיעה הברורה כי הניצחון לא הושג במקרה, אלא יצא מאת ה' [מאירי]. הדבר בולט במיוחד כאשר ישנם פערי כוחות, כמו במקרה של נער חסר ניסיון היוצא לקרב מול איש מלחמה, שאז מתגלה כי גבורת האדם היא שקר והישועה היא אלוהית [רד"ק]. רובד נוסף של שמחה זו קשור לעולם הבא, שכן המשורר שמח על כך שזכה לרחמי ה' ולא חילל את שמו, ובכך מובטח לו חלק בעולם הנצח [אלשיך].
מתוך אותה שמחה גדולה, עולה הרצון לזמר לה'. המילה עֶלְיוֹן מלמדת על תכלית השירה: להודיע לבני האדם שה' הוא השליט העליון על הכל [מלבי"ם]. עם זאת, מתקיים כאן פער מובנה. האדם משבח את ה', אך בו זמנית מכיר בכך ששמו של ה' כה נעלה, עד שהוא נמצא הרבה מעבר לכל יכולת של שירה ותשבחות אנושיות [אבן עזרא, מצודת דוד].
בגישה שונה, המילה עֶלְיוֹן מתפרשת לא רק על ה', אלא גם על מצבו של המשורר עצמו. זהו שיר הלל הנאמר ממקום עליון של רחמים וזכייה בגן עדן, ולא שירה של הצדקת הדין הנאמרת מתוך ייסורים וממקום תחתון של גיהינום [אלשיך].