הפסוק מציג ניגוד חד בין אויביו הרשעים של ה׳ שאובדים ונשכחים מן העולם, לבין נצחיותו של ה׳ ומלכותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שה׳ חי ומושל לעד, איש אינו יכול לבנות מחדש את מה שהוא החריב [מצודת דוד]. הפועל יֵשֵׁב אינו מתאר ישיבה במובן הרגיל, אלא מבטא עמידה, קיום ויציבות נצחית [רד"ק]. ה׳ כּוֹנֵן, כלומר הקים וביסס, את כִּסְאוֹ המייצג את מלכותו ומשפטו [ביאור שטיינזלץ].
מתוך בחירת המילים בפסוק עולה רובד נוסף של שלמות. השימוש בשמו המלא של ה׳ יחד עם המילה השלמה כִּסְאוֹ, מסמל כי לאחר מחיית הרשעים, שמו של ה׳ וכסאו הופכים לשלמים. זאת בניגוד לזמן המאבק בעמלק, שם הוזכרו השם והכסא בצורה חסרה ("כֵּס יָהּ") [רש"י].
בנוסף, האות ו׳ במילה וַה׳ רומזת לפעולה משותפת של ה׳ ובית דינו. ה׳ מכין ומסדר את כסאו למשפט על ידי שיתוף פמלייתו של מעלה, שכן דרכו היא שלא להביא פורענות ודין קשה על העולם מבלי להימלך תחילה בבית דינו [אלשיך].