השגחתו של ה' בעולם כוללת עשיית משפט צדק היסטורי, והבטחה כי מעשי אלימות ודיכוי כלפי חפים מפשע אינם נעלמים מעיניו, גם אם התגובה האלוהית אינה מיידית.
הפסוק פותח בהצהרה כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר. ה' דורש ותובע את דמם של הנקיים והחלשים שנשפך מידי עושקיהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ובפרט את דמם של ישראל שנשפך לאורך ההיסטוריה בידי הגויים [רש"י, רד"ק]. הדם השפוך זכור לפניו תמיד, גם אם הוא מאריך אפו ואינו ממהר להיפרע מן הרשעים באופן מיידי [מצודת דוד].
גישה שונה בתכלית מציגה קל וחומר מתוך המציאות: אם ה' מאפשר לאומות העולם ששפכו את דם ישראל לשלוט, וזוכר אותם לטובה בעולם הזה למרות שהם עוברי רצונו, על אחת כמה וכמה שהוא יזכור ולא ישכח את צעקתם של ישראל הגולים, שהם עושי רצונו [אלשיך].
בהמשך הפסוק נאמר כי ה' לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים. קיים הבדל דק בין הפועל "זכר" לבין "לא שכח". בעוד שזכירה מגיעה לעיתים לאחר מצב של שכחה לכאורה ומתעוררת מסיבה מסוימת, כמו הדרישה לנקמת הדם, הביטוי "לא שכח" מעיד על כך שצעקתם של הנפגעים מעולם לא נשמטה מזיכרונו כלל [מלבי"ם].
המילה החותמת את הפסוק נכתבת במסורת כ-עניים אך נקראת כ-עֲנָוִים [מנחת שי]. הפרשנים מסבירים כפילות זו בכך שלרוב, העניים והחלשים בחברה הם גם אלו שניחנים בענווה ובשפלות רוח [רד"ק, המאירי]. אלו הם אנשים הנוהגים כראוי ומצניעים את עצמם [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון], וה' מבטיח כי זעקתם לעולם לא תישכח.