המשורר מביע הכרה עמוקה בכך שניצחונותיו אינם רק תוצאה של כוח צבאי, אלא ביטוי של הכרעה משפטית עליונה. ה׳ מצטייר לא רק כלוחם המושיע את עמו, אלא כמלך יושב בדין, המנהל את מערכות הארץ מתוך בית דין של מעלה ומוציא לאור את הצדק המוחלט.
כאשר דוד אומר כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי, הוא מודה לה׳ על כך שנלחם בעבורו ודן את אויביו לכף חובה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם]. יש המייחסים משפט זה באופן ספציפי למערכה מול גולית, שבה התרחש נס כשאבן הקלע פגעה בדיוק במצחו החשוף של הענק, כעונש על כך שחירף את מערכות ישראל ואת ה׳ [רד"ק, המאירי]. אחרים רואים בכך מענה לתפילת דוד כנגד אויב שעשה לו חמס והפר ברית [אבן עזרא], או כהודיה כללית על פעמים רבות שבהן ה׳ שפט את אויביו [מצודת דוד].
הפרשנים חלוקים באשר לכפילות המילים מִשְׁפָּטִי וְדִינִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במילים נרדפות שכופלות את אותה משמעות, כדרכו של המקרא, כדי להדגיש את עוצמת הדין ואת התמדתו [רש"י, מצודת ציון]. מנגד, יש המחלקים בין המושגים ומסבירים כי דִינִי מתייחס לשלב הדיונים ושמיעת הטענות, ואילו מִשְׁפָּטִי הוא גמר הדין ופסק ההלכה. לפי זה, ה׳ משמש גם כטוען המייצג את דוד וגם כשופט הפוסק את הדין לחלוטין [מלבי"ם].
גישה שונה לחלוטין מפרשת את הפסוק לא על רקע מלחמה באויבים חיצוניים, אלא על רקע משפטו האישי של דוד על חטאיו. לפי פירוש זה, ה׳ הפעיל את מידת הדין במשולב עם מידת הרחמים, והעביר את עונש המוות מדוד אל הילד שנולד לו, כדי שהאויבים לא יוכלו לטעון שה׳ ויתר לדוד בחינם ושלא בצדק [אלשיך].
בהמשך הפסוק נאמר יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק, כלומר ה׳ ישב על כסא המשפט בשמיים כדי לדון בצדק [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, האות למ"ד במילה לְכִסֵּא משמשת במקום האות בי"ת, והמשמעות היא "ישבת בכסא" [רד"ק, מצודת ציון]. עם זאת, יש מי שדורש את האות למ"ד כביטוי של קביעות והישארות: ה׳ לא קם מכיסאו לאחר הניצחון הראשוני במלחמה, אלא נשאר לשבת עליו בקביעות כדי להשלים את גזר הדין ולהשמיד את הרשעים, את עוזריהם ואת זכרם באופן מוחלט [מלבי"ם].