זעקה אלוהית המהדהדת בעולם אינה רק קול, אלא כוח פועל המכחיד את הרע מן השורש ומביא לאובדן מוחלט של אויבי הצדק. המהלך מתחיל בנזיפה, ממשיך בהשמדה פיזית, ומסתיים במחיקה תודעתית נצחית, כך שזכרם של עושי הרעה לא יעלה עוד.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות המילה גָּעַ֣רְתָּ. בעוד שיש מי שמפרש זאת כזעקת נזיפה [מצודת ציון], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר פועל זה מופיע ללא אות היחס ב', משמעותו היא כריתה, השחתה והשמדה של ממש [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי]. פעולת ההשמדה כה מוחלטת, עד שהיא מובילה לתוצאה של שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ, כלומר אבדון נצחי שבו שמם נמחה לבל ייזכרו עוד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המונח וָעֶֽד מבטא פרק זמן ארוך אף יותר מנצח רגיל [רד"ק], או שהוא קיצור של הביטוי "לעולם ועד עולם" [אבן עזרא].
בזיהוי האויבים המוזכרים, מתפצלים המקורות למספר כיוונים היסטוריים ורעיוניים:
הגישה הראשונה קושרת את הדברים למלחמות דוד. על פי קו זה, ג֭וֹיִם הם הפלשתים, והמילה רָשָׁ֑ע מכוונת אישית לגוליית הפלשתי. מחיקת שמם מתייחסת לחללים הרבים שנפלו במערכה זו, כאשר ה' פעל והשחית אותם בעבור המשורר [רד"ק, מאירי, מצודת דוד].
גישה שנייה מתמקדת במאבק ההיסטורי והרוחני באדום. ג֭וֹיִם רומז לעמלק, המכונה "ראשית גויים", ואילו רָשָׁ֑ע מתייחס לאביו, עשו. הבחירה במילה "רשע" בלשון יחיד, ולא ברבים, באה להדגיש שיעקב אינו נכלל בגזירת ההשמדה. מחיקת השם הנצחית כאן מקבילה להבטחה האלוהית למחות את זכר עמלק [רש"י, חומת אנך]. ברובד עמוק יותר, המאבק אינו רק פיזי אלא רוחני. ה"רשע" הוא יצר הרע, המשמש כשר הרוחני של עמלק. רק כאשר ישראל שבים בתשובה ועוסקים בתורה ומצוות, נכנע אותו שר רוחני, ובעקבות השמדתו נמחה שמם של עשו ועמלק לעולמי עד [חומת אנך].
לצד גישות אלו, קיימים זיהויים נוספים. יש המזהים את הרָשָׁ֑ע עם לבן הארמי [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כסקירה של משפט ה' בהיסטוריה האנושית המוקדמת, המדגישה את האיזון בין מידת הדין למידת הרחמים. לפי פירוש זה, גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם מתייחס לדור הפלגה, שבו ה' הקל בדין והסתפק ב"גערה" ובהפצתם בעולם ללא השמדה. לעומת זאת, אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע מתייחס לדור המבול, שחטאו יותר ולכן הושמדו לחלוטין, למעט נח, ושמם נמחה לנצח [אלשיך].