מפלתו המוחלטת של האויב מתחילה בנסיגתו, אך אינה מסתיימת בה, אלא מובילה לאובדנו הסופי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את הפסוק כתיאור של תבוסה צבאית. המילים בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר מתארות את הרגע שבו האויבים מבינים כי לא יוכלו לנצח, נסוגים ובורחים. פרשנים אלו קושרים את הפסוק לאירועים היסטוריים בחיי דוד, ובפרט למפלת פלשתים לאחר מות גלית. כאשר המנהיג או הגיבור של צבא האויב נופל, חייליו מאבדים כל תקווה, פונים לאחור ונסים על נפשם [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. תבוסה זו, שבה האויבים גם נסוגים וגם יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ, גורמת לשמחה כפולה על הטובה הכפולה של ההצלה המלאה [מצודת דוד].
לעומת הפירוש הצבאי, ישנה גישה המפרשת את הפסוק על רקע אישי ורוחני בחיי דוד, סביב חטאו עם בת שבע [אלשיך]. לפי פירוש זה, ה"אויבים" אינם צבאות זרים אלא מבקריו של דוד, המדברים בגנותו וטוענים כי הוא חייב מיתה על מעשיו. המילה אָחוֹר מתפרשת כאן כחזרה אל העבר, אל הזמן שקודם כפרת החטא, לפני שהנביא הודיע לדוד כי ה' העביר את חטאתו אל הרך הנולד שמת תחתיו. דוד מתפלל כי אותם המקטרגים עליו יִכָּשְׁלוּ בלשונם, וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ, כלומר יאבדו את עולמם הרוחני ואת זכותם לעמוד לפני ה' בעולם הבא, משום שהם מעיזים לדבר נגדו לאחר שכבר נסלח לו.