קול קורא מהדהד אל מול הרשע והמדכא, המאמין כי כוחו וההרס שזרע יישארו לעד. מול גאוותו של האויב, הניצב בטוח כי קורבנותיו נשכחו ואין מי שיתבע את עלבונם, מתגלה אפסותו אל מול הצדק האלוהי שאינו שוכח דבר.
המילה הָאוֹיֵב פותחת בפנייה ישירה. רוב הפרשנים מסכימים כי האות ה"א במילה זו היא ה"א הקריאה, כלומר הפסוק פונה אל הצר ואומר לו: "אתה האויב!" או "הוי האויב!" [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי].
באשר לביטוי תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח, קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת המילה חֳרָבוֹת. הגישה המרכזית רואה במילה זו לשון חורבן והריסות [רש"י, מנחת שי, אבן עזרא]. בתוך גישה זו, נחלקו המפרשים למי שייך החורבן. דעה אחת גורסת כי מדובר בעונשו של האויב: עריו שלו יחרבו לעולם ולא ישובו לקדמותן, בדומה לאדום שניסתה לבנות את חורבותיה וה' הרס אותן, ושמו יימחה לנצח [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. דעה מקבילה מפרשת כי המשמעות היא שמעשי ההרס שהאויב היה רגיל לעשות – תמו ופסקו [רד"ק].
לעומת זאת, דעה אחרת רואה בכך תיאור של הרס שהאויב עצמו חולל. האויב מתפאר בכך שהשלים את החרבת מערכות ישראל לנצח [מאירי]. הוא סבור כי מכיוון שהערים שהחריב אבדו לעד ואין מי שיזכור אותן, הוא חמק מעונש ואין גואל דם שיקום לנקום בו. אולם, הוא שוכח שה' יושב לעולם, זוכר הכל, וידרוש את דם העשוקים מידיו [אבן עזרא, מלבי"ם].
הגישה השנייה מפרשת את המילה חֳרָבוֹת ככלי נשק או כביטוי של איבה. לפי גישה זו, מדובר על חרבות השנאה המונפות על ישראל לנצח, ובפרט שנאתו התמידית של עמלק [רש"י]. בתלמוד מובא רעיון זה על דרך הדרש, כדי לתאר מזימות של שנאה וקנאה; כאשר מזימות אלו אינן משיגות את מטרתן ואינן נושאות פרי, השנאה אובדת ו"תמה לנצח" [תורה תמימה].
הפסוק ממשיך ומתאר הרס מוחלט: וְעָרִים נָתַשְׁתָּ. הפועל נתישה מבטא עקירה יסודית מן השורש ומהמסד, הריסה מוחלטת שאינה משאירה זכר [מצודת ציון, מלבי"ם]. ישנו הבדל בין מקומות שבהם נותרו חורבות כלשהן, לבין ערים שנעקרו כליל יחד עם יושביהן, בדומה למהפכת סדום ועמורה [אלשיך].
התוצאה של עקירה זו היא אָבַד זִכְרָם הֵמָּה, כלומר השמדה כה מוחלטת עד שאפילו הזיכרון אבד באותו הרגע [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילה הֵמָּה נראית לכאורה מיותרת, והפרשנים מסבירים כי היא באה ככפל כינוי לשם הדגשה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש שפירשו את המילה כקריאת פליאה של הרואים את השממה, התוהים בתדהמה: "האם הֵמָּה הערים שהיו בנויות?!" [רד"ק]. לבסוף, המילה משמשת גם כדי להנגיד את האויב והערים אל מול האלוהות: רק הֵמָּה אבדו ונשכחו, אך ה' נשאר לעולם, שופט בצדק ואינו שוכח [אלשיך, מלבי"ם].