קריאה נרגשת להלל את ה' ולפרסם את פועלו בעולם עולה מתוך ההכרה בישועתו ובמפלתו של הרשע. קריאה זו מופנית אל קהל המאמינים, יודעי ה' ודורשיו, שניצלו מידי משחיתיהם [אבן עזרא].
התואר יֹשֵׁב צִיּוֹן מתייחס לה', המשרה את שכינתו במקום זה [מצודת דוד]. הפרשנים מעירים כי דוד המלך אמר מילים אלו ברוח הנבואה, שכן בימיו הר ציון עדיין היה בידי היבוסים. למרות זאת, הייתה מסורת קדומה כי במקום זה עתיד להיבנות בית המקדש ושם ישכון הכבוד האלוהי [רד"ק, מאירי]. לצד הבנה זו, יש הסבורים כי הצירוף אינו מתאר את ה', אלא פונה אל העם עצמו, כלומר: זמרו לה' אתם, היושבים בציון [ביאור שטיינזלץ].
במבט היסטורי רחב יותר, יש שראו בביטוי זה נחמה והבטחה לעתיד. הקריאה לזמר מכוונת לעת שבה ה' יחזיר את שכינתו לציון [רש"י]. יתרה מזאת, זוהי קריאת עידוד לבני הגלות לבל יתייאשו, שכן השכינה מעולם לא עזבה את ציון גם לאחר החורבן, וה' כביכול ממתין שם לשובם של ישראל [אלשיך].
החלק השני של הפסוק קורא להפיץ את הבשורה: הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. המילה עֲלִילוֹתָיו מכוונת למעשיו ונפלאותיו של ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ובפרט לפעולות הנובעות מתכונות פנימיות עמוקות כדוגמת רחמים על הנרדפים או נקמה בשופכי דמים [מלבי"ם]. הציווי הוא לספר את סיפור ההצלה והישועה בכל מקום שאליו מגיעים, ואף להודיע זאת בהיות העם בגלות בין אומות העולם [רד"ק, אלשיך]. מבחינה נוסחית, המילה הַגִּידוּ נכתבת בספרים המדויקים באופן מלא עם האות יו"ד, אף שישנן גרסאות שבהן היא נכתבת חסר [מנחת שי].