הנהגתו של ה' את העולם היא מוחלטת ותמידית, ונוגעת הן לסדרי הטבע והן לחברות האנושיות. המשפט האלוהי אינו שרירותי, אלא מערכת מדויקת המאזנת בין חוק קבוע, יושר ורחמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' שופט את כל האומות בכל עת בצדק וביושר, וכי כל אירוע היסטורי, כגון אומה שגוברת על אומה אחרת, הוא ביטוי ישיר של משפט ה' [רד"ק, מצודת דוד].
בתוך כך, הפרשנים עומדים על ההבדלים המדויקים בין המונחים השונים בפסוק. המילה תֵּבֵל מתייחסת לארצות היישוב [רד"ק]. קיימת הבחנה ברורה בין המערכת החוקית של יִשְׁפֹּט ובְּצֶדֶק, לבין זו של יָדִין ובְּמֵישָׁרִים. יִשְׁפֹּט מייצג את המשפט הערוך והמסודר, ובְּצֶדֶק משמעו דין ללא עוול. לעומת זאת, יָדִין הוא חקירת הטענות ושמיעתן, ובְּמֵישָׁרִים מציין התנהגות שלפנים משורת הדין. לפיכך, ה' מנהיג את התֵּבֵל כולה על פי חוקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית, אך כאשר הוא דן את הלְאֻמִּים שהם בעלי בחירה חופשית, הוא בוחן את מעשיהם ולעיתים משנה את ההנהגה הקבועה כדי לנהוג עמם ביושר וברחמים [מלבי"ם].
מידת הרחמים בדין באה לידי ביטוי בכך שה' מחפש את המֵישָׁרִים והמעשים הטובים שיש באומות, ודן אותם בלילה בשעה שהם ישנים ואינם עוברים עבירות, כדי להקל בדינם [רש"י].
מנגד, יש המפרשים את המונחים הללו באופן הפוך, ומציגים תפיסה היסטורית המבחינה בין מצב של אחדות עולמית למצב של פירוד. לפי גישה זו, כאשר האנושות כולה מאוחדת כתֵּבֵל אחת, כפי שהיה בדור הפלגה, ה' שופט אותה בְּצֶדֶק המתפרש כצדקה וויתור, ולכן דור זה לא הושמד. אך כאשר בני האדם נפרדים ללְאֻמִּים שונים, ה' דן אותם בְּמֵישָׁרִים, שהיא מידת היושר המדויקת והקפדנית ללא ויתורים כלל [אלשיך].