מעמדו הייחודי של האדם בבריאה אינו מתבטא רק בעצם קיומו, אלא בכוח, ברשות ובאחריות שניתנו לו על פני שאר הנבראים. האדם ניצב בפסגת היצירה, כמנהיג וכמושל המשפיע על המציאות כולה.
המילה תַּמְשִׁילֵהוּ מבטאת את הכוח והרשות שניתנו לאדם לפעול במעשי ידיו של ה' ולשנותם [ביאור שטיינזלץ]. קיימות גישות שונות באשר להיקף ממשלה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשליטה על הנבראים התחתונים שבארץ, כגון בעלי החיים [רד"ק, מצודת דוד, מאירי], או על עולם המתכות והצומח [אבן עזרא]. לעומתם, יש המרחיבים את שלטונו של האדם גם לעולמות העליונים. שליטה זו מתבטאת ביכולת השכלית להבין את מהלך הכוכבים ומערכות השמיים [רד"ק], או אף ביכולת רוחנית לשלוט בטבע העליון והתחתון, כפי שעשה יהושע בן נון שעצר את השמש, וכפי שעשו חכמים ששינו את טבעם של חומרים פיזיים [אלשיך].
רובד נוסף ועמוק טמון במילה תַּמְשִׁילֵהוּ, שאותה ניתן להבין גם מלשון "משל" ודמיון. האדם הוא מעין עולם קטן, המהווה משל, חיקוי ודמות של העולם הגדול כולו. כל החוקים הנפלאים של מעשה בראשית מקובצים בו, והוא משקף בשלמותו את כלל מעשי ידיו של ה' [מלבי"ם].
המשך הכתוב, כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו, משמעו ששמת והצבת את כל הבריות כשהן נכנעות תחתיו [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הצבה זו של הבריאה תחת רגלי האדם אינה מתארת רק כפיפות, אלא מבטאת את תכלית היצירה כולה. העולם נברא בשלבים – מדומם, לצומח, לחי ועד לאדם המדבר – כאשר כל שלב משמש אמצעי ומדרגה לקראת יצירת האדם, שהוא נזר הבריאה. כל הנבראים שקדמו לאדם עומדים כביכול תחת רגליו כמעין סולם, מוכנים לשמשו. הוכחה לכך היא שרמת השימוש של האדם בבעלי החיים תלויה בקרבתם לטבעו; הוא נעזר בבהמות הבית הקרובות אליו הרבה יותר מאשר בחיות הבר, בעופות או בדגים הרחוקים ממנו ומסביבתו [מלבי"ם].