שלטונו של האדם על עולם החי הוא מוחלט ומקיף את כל סוגי הברואים. בזכות שכלו ותחבולותיו, האדם מסוגל להכפיף למרותו לא רק את חיות הבית הקרובות אליו, אלא אף את חיות הבר הרחוקות ממקום יישוב.
הפסוק פותח בפירוט סוגי הבהמות הנתונות לשליטת האדם: צֹנֶה הם הכבשים והעזים, וַאֲלָפִים הם הבקר, הפרים והשורים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מסבירה כי הפסוק בחר להזכיר דווקא את הצאן והבקר מכיוון שאלו בעלי החיים הקרובים ביותר לאדם, הגדלים עמו ומספקים את צרכיו הבסיסיים ביותר למאכל, למלבוש ולמלאכה, יותר מבהמות המשמשות לרכיבה בלבד [אבן עזרא, רד"ק]. המילה כֻּלָּם באה להרחיב ולהכליל תחת שליטת האדם גם את שאר בהמות הבית הגדלות עמו, כדוגמת הסוסים, החמורים והגמלים.
לאחר מכן, הפסוק מוסיף וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי, כלומר חיות השדה והבר. המילה "וגם" נועדה להדגיש ששלטון האדם אינו מוגבל רק לבהמות הבית שאותן הוא מזין ומטפח, אלא הוא מושל בשכלו גם על חיות הבר שאינן גדלות ביישוב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המונח בהמות בהקשר זה הוא כוללני ומתייחס לכלל חיות השדה, לרבות חיות טרף, ואינו מוגבל לחיות אוכלות עשב בלבד [אבן עזרא]. שליטה זו מבטאת את שלטונות האדם מקצה לקצה על כלל החיות והבהמות [מאירי].
לצד הפירוש המרכזי העוסק בשליטת האדם בטבע, ישנה גישה הרואה בפסוק רמז לעתיד לבוא. לפי תפיסה זו, תיאור הצאן והבקר הנמצאים יחד עם חיות היער מסמל את ימות המשיח, התקופה שבה ישכון זאב עם כבש וכלל החיות יחיו יחד בשלום [אלשיך].