המעבר מהשגחה נסתרת בדרך הטבע להתערבות אלוהית גלויה ומוחלטת עומד במרכזו של תהליך הגאולה. בניגוד לישועות קודמות שאותן נדרשו בני אדם לבשר ולספר, כאן ה' בעצמו פועל בפרסום גדול וניסי, כך שהעולם כולו רואה את המהלך באופן מוחלט ולא רק מתוך שמועה.
המילה הוֹדִיעַ מנוסחת בלשון עבר [אבן עזרא], ויש לה כמה משמעויות בקרב הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי בטרם בואה של הישועה בפועל, ה' כבר פרסם אותה מראש באמצעות נביאיו [מצודת דוד]. גישה אחרת קושרת זאת להבטחות היסטוריות, כמו ההודעה המקורית על ארבע מאות שנות שעבוד במצרים [אלשיך]. כעת, ה' מוציא את יְשׁוּעָתוֹ אל הפועל באופן גלוי שאינו נסתר עוד במערכות הטבע [מלבי"ם].
חציו השני של הפסוק, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ, משמש כפירוש וכמקבילה לחציו הראשון [רד"ק]. הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שבין המושגים ישועה וצדקה. הישועה היא הפעולה הממשית של ההצלה, ולכן נאמר שה' הודיע אותה. לעומת זאת, הצדקה היא המידה האלוהית העליונה שמסבבת ומעוררת את הישועה. מידת הצדקה קיימת אצל ה' תמיד, אך לעיתים היא נעלמת, ולכן הפעולה הנדרשת כלפיה היא גילוי מחדש [מלבי"ם].
מהותה של צִדְקָתוֹ באה לידי ביטוי בכך שה' מקדים את קץ הגאולה ופועל לפנים משורת הדין, כפי שעשה בגאולת מצרים כשהקדים את היציאה במאה ותשעים שנה, חרף טענותיהם של שרי האומות [אלשיך]. צדקה זו קשורה בקשר הדוק לעם ישראל [שטיינזלץ], והיא נובעת מכך שה' זוכר את חסדו ואת הבטחתו כלפיהם [אבן עזרא, מלבי"ם].
גילוי זה מתרחש לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. בניגוד לעבר, שבו רק המשכילים שבעמים יכלו להבין את נפלאות ה' בעוד השאר ראו רק את ההתרחשות החיצונית, כעת ההתגלות כה מוחלטת עד שכל האומות רואות בחוש ובאופן פומבי את הצדקה האלוהית. ראייה זו מוכיחה לעיני כול כי השגחתו של ה' קשורה ודבוקה באופן מיוחד בעם ישראל [מלבי"ם].