קריאת השמחה וההלל חוצה את גבולות עם ישראל ומופנית אל העולם כולו, מתוך הבנה שההתגלות האלוקית וישועת ישראל משפיעות על האנושות כולה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי האומות נקראות לשמוח משום שתשועת ישראל מביאה עמה ישועה כלל עולמית ושלום, מצב שבו לא תהיה עוד מלחמה בין אומה לאומה [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישה זו, יש הרואים בפנייה זו אזהרה וקריאה להכנעה המופנית במיוחד כלפי האימפריות ששעבדו את ישראל. על פי תפיסה זו, אומות העולם נדרשות לקבל את מרות ה' כדי שלא ייענשו כפי שנענשה מצרים [אלשיך].
רצף הציוויים בפסוק מצביע על התפתחות באופן שבו העולם מגיב לנוכחות ה'. המילה הָרִ֣יעוּ משמעותה השמעת קול רם [אבן עזרא]. קול זה מקביל לתרועת ההמון ברגע שבו המלך יוצא מהיכלו הנסתר ומתגלה אל העם פנים אל פנים. תחילה ישנה תרועה גדולה וספונטנית המבטאת את עצם נוכחותו של המלך, ורק לאחר מכן עוברים לשלב של פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ שהיא שירת הלל מסודרת ומתוכננת על מעשיו [מלבי"ם].
המילה פִּצְחוּ מתפרשת כפתיחת הפה והתחלת השירה [רד"ק, מצודת ציון]. תהליך זה של מעבר מתרועה לשירה מבטא גם תהליך נפשי אצל אומות העולם. בתחילה הן נדרשות להכנעה ולתרועה ראשונית, ובהמשך, מתוך הבנה שהכוח שניתן להן נועד לעשות את רצון ה' ולא לשם שעבוד אכזרי, הן יעברו תהליך הדרגתי ויגיעו להשלמה ולשמחה אמיתית המתבטאת ברינה וזמרה [אלשיך].