הניגון ההולך וגובר מגיע לשיאו, ומתעצם לכדי תרועה גדולה ועוצמתית של כלי נשיפה לקראת הופעתו של האל [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק משתמש במונח המלך, שכן תרועה זו משקפת את המנהג המקובל להריע לאות כבוד כאשר יוצאים לקבל את פניו של מלך בבואו [אבן עזרא]. המילה בחצוצרות מציינת בפשטות את שמו של כלי הנגינה [מצודת ציון], אשר יחד עם השופר יוצרים את קול התרועה.
הציווי להריע לפני המלך ה' מכוון באופן מעשי להגעה אל בית המקדש, שם היו מנגנים, מריעים ומשבחים לפניו [רד"ק]. ואכן, על פי המסורת ההלכתית, השילוב הייחודי של תקיעה בחצוצרות ובשופר בו־זמנית היה נהוג אך ורק בהר הבית ובמקדש, כפי שנלמד מהמילים "לפני המלך ה'". לעומת זאת, בשאר המקומות מחוץ למקדש היו תוקעים רק באחד מהכלים, ולא בשניהם יחד [תורה תמימה].
מעבר למשמעות ההלכתית והמוזיקלית, טמון בפסוק רובד רעיוני עמוק הנוגע לימי הדין ולמשפט העתידי של העולם. השילוב של שני הכלים ושני שמותיו של האל מבטא מיזוג של שתי הנהגות. התואר המלך מייצג את מידת הדין והמשפט, בדומה לימי ראש השנה שבהם האל מולך ושופט את הארץ, ואילו השם ה' מייצג את מידת הרחמים. בהתאמה, החצוצרות מסמלות את השמחה והרחמים, בעוד השופר מבטא את ההכנעה והדין. הדיוק בלשון הפסוק, שאינו אומר "בחצוצרות ושופר" אלא מוסיף את המילה קול – וקול שופר, מרמז למנהג המקדש שבו תקיעת החצוצרות הייתה קצרה ואילו קול השופר היה ארוך, כך שלאחר סיום החצוצרות עדיין נשמע קולו של השופר. שילוב זה נועד להורות כי בעת משפטו של האל על הארץ, הכנעת העמים תביא לכך שהדין הקפדני יתמזג עם הרחמים, וכך יוסר הרוגז מן העולם [אלשיך].