מזמור זה, המכונה במסורת "מזמור יתום" משום שאינו נושא את שם מחברו [תורה תמימה], מהווה קריאה לשורר שירה חדשה לה' על גאולה פלאית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמזמור אינו עוסק בהווה, אלא מביט קדימה אל העתיד ואל ימות המשיח [רש"י, אבן עזרא]. עם זאת, יש מי שמסביר כי הקריאה לשורר תקפה כבר עתה, שכן מי שעשה נפלאות בעבר ביציאת מצרים, בוודאי יפעל כך גם בגאולה העתידית [אלשיך]. השירה החדשה מוקדשת להנהגה הנסית של ה', המשדדת את מערכות הטבע ופועלת מעל לחוקיות הרגילה של העולם [מלבי"ם].
הפסוק מדגיש כי ה' פועל לבדו: הושיעה לּוֹ יְמִינוֹ. משמעות הביטוי היא שה' אינו זקוק לעזרה או לתשועה מזולתו, אלא עוצמתו העצמית היא שמביאה את ההצלה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה פרשנית עמוקה הרואה בביטוי זה תיאור של ה' כביכול מושיע את עצמו. בזמן הגלות, כאשר האומות כופרות בהשגחתו, שכינתו נמצאת בצער; הגאולה והסרת הכפירה מהעולם מהוות מעין "תשועה" לה' עצמו ולכבודו [מאירי, אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל הדק שבין שתי הפעולות המוזכרות בפסוק. לפי גישה אחת, יְמִינוֹ מייצגת את הנסים שה' עושה בזכות מעשיהם הטובים של ישראל, בעוד וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ – שהיא החלק העליון של היד המניע אותה – מסמלת התעוררות אלוהית עליונה ונסים שה' עושה ביוזמתו בלבד, גם ללא זכות מצד הדור [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה כאן שילוב של מידות: הימין פועלת במידת הדין כדי להכניע את האויבים, ואילו הזרוע פועלת במידת הרחמים כדי לנהל את ישראל [אלשיך]. זרוע זו נטויה ומגיעה בדיוק למקום שאליו חפץ ה' להביא את ישועתו [אבן עזרא].