הקריאה לשמחה ולהודיה מופנית אל הצדיקים, ומבססת את מקור השמחה בקשר העמוק עם ה' ובהכרה בקדושתו. הקריאה שמחו צדיקים בה' מתפרשת כהזמנה לשמוח ולהישען על משענתו של ה' [מצודת דוד]. שמחה זו נובעת מדבקות של אהבה בין ה' לצדיקים, המביאה לעשיית נסים ונפלאות למענם [מלבי"ם]. יש הרואים בכך קריאה עתידית המופנית לגולי ישראל, לשמוח על התשועה הגדולה ועל היציאה מן הגלות [מאירי]. מנגד, השמחה משמשת גם כנחמה לצדיקים הסובלים ייסורים בעולם הזה. מכיוון שהשכינה נמצאת אף היא בגלות, הצדיק מתנחם בכך שהוא שותף למצב זה ודומה לבוראו, מתוך ציפייה לשמחה השלמה בעולם העליון או לעתיד לבוא, כאשר ה' עצמו ישמח במעשיו [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, והודו לזכר קדשו, קורא להביע תודה בעת הזכרת קדושתו של ה' [ביאור שטיינזלץ], ומכוון להודיה לזכרון שמו הקדוש [רד"ק, מצודת דוד]. הודיה זו אינה מכוונת רק להנהגת העולם הטבעית, אלא דווקא לזכר הנסים והנפלאות שהם בבחינת קודש ומתרחשים מעל לדרך הטבע [מלבי"ם]. מעבר לכך, ההודיה מופנית אל ה' על עצם העובדה שנטע את זכר קדושתו בתוך הצדיקים עצמם [אלשיך].