דרכם של הולכי התמים מלווה לא פעם באתגרים, וגמולם אינו תמיד גלוי לעין בהווה. עם זאת, מעשיהם הטובים ועמלם הרוחני אינם הולכים לאיבוד, אלא מוטמנים במציאות כזרעים הממתינים לנבוט ולהצמיח שפע של הארה ואושר עתידי.
הביטוי אוֹר זָרֻעַ מתפרש על ידי רוב הפרשנים כזריעה של ממש. האור המזומן לצדיקים נסתר ומוטמן כעת מן העין, אך הוא מוכן ועתיד לצמוח ולהתגלות עבורם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה לשונית הטוענת כי המילה זָרֻעַ משמעותה זורח, שכן האותיות ע' ו-ח' מתחלפות ביניהן [מאירי].
דימוי הזריעה נושא בחובו הבטחה גדולה. כשם שאדם זורע מעט זרעים וקוצר תבואה מרובה, כך השכר המוכן לצדיק מתרבה וגדל פי כמה וכמה ממעשיו המקוריים [אבן עזרא, מצודת דוד]. הזרעים נטמנים בעולם הזה, אך הקציר של אותו אור ושמחה מיועד לעתיד לבוא בימות המשיח, אז ישמחו הצדיקים באמת כשיראו את משפטיו של ה' [רד"ק]. תפיסה זו מסבירה את ייסורי הצדיקים בעולם הזה: ה' אינו מונע מהם טובה, אלא מצרף את מעשיהם כקרן המצמחת פירות, כדי למלא את אוצרותיהם הרוחניים בשפע עצום פי כמה מאשר לו היו מקבלים את שכרם מיד [אלשיך]. ה' הוא זה שזורע בעבורם את התורה והמצוות, ומעניק להם את פירותיהן בחסדו [חומת אנך].
הפרשנים מבחינים בין שתי הקבוצות המוזכרות בפסוק ומעניקים לכל אחת גמול שונה: לַצַּדִּיק מיועד האור, ואילו וּלְיִשְׁרֵי־לֵב מיועדת השִׂמְחָה [תורה תמימה]. הבחנה זו נובעת מאופיים השונה. הצַּדִּיק הוא אדם הנאבק ביצרו וכובש אותו, בעוד שיִשְׁרֵי־לֵב הם אנשים ענווים [חומת אנך], שטבעם נוטה באופן טבעי אל הטוב. מכיוון שאין להם מלחמה פנימית, שכרם מתבטא בשמחה גלויה ושלמה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כשם שהאור נזרע, כך גם השִׂמְחָה זרועה ומוכנה עבור ישרי הלב [אבן עזרא, מצודת דוד]. שמחה זו אינה רק תוצאה של הגמול העתידי, אלא היא נובעת גם מכך שישרי הלב מקבלים את ייסורי העולם הזה ביושר ובשמחה. עצם השמחה שלהם בתוך הקושי נזרעת אף היא, והופכת לזכות רוחנית כבירה המתווספת לשכר תורתם ומצוותיהם [אלשיך].