התגלות מלכותו המוחלטת של ה' בעולם מנפצת את האשליות האנושיות ויוצרת סדר רוחני חדש, שבו מתבררת אפסותם של הכוחות הזרים.
כאשר ישפוט ה' את העולם, יֵבֹשׁוּ כל עובדי העבודה הזרה. הבושה תכה בהם כאשר יראו כי אין שום ממש בכוחות שבהם בטחו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. הפסוק מדגיש כי הבושה תהיה מנת חלקם של הַמִּתְהַלְלִים, מילה המבטאת שבח והתפארות [מצודת ציון]. אלו הם האנשים שהיו משתבחים בעבודתם הזרה וטענו בטעות כי כל הצלחתם נובעת ממנה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין המונחים השונים בפסוק. הפֶסֶל הוא העצם הפיזי והדומם העשוי אבן או עץ, בעוד שהאֱלִילִים או האֱלֹהִים הם הכוחות העליונים, כדוגמת שרי האומות וצבא השמים, שאותם הפסלים הפיזיים מייצגים [רד"ק, אלשיך]. עובדי העבודה הזרה היו מתהללים בכך שאינם עובדים רק לחומר דומם, אלא מכוונים בעבודתם לאותם כוחות עליונים [אלשיך].
אולם, תגובתם של אותם כוחות עליונים מתוארת במילים הִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ כָּל־אֱלֹהִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "אלהים" מתייחסת כאן לאותם שרים וצבאות השמים הנעבדים. כוחות אלו בעצמם יכירו בשליטתו המוחלטת של ה' וישתחוו לו, לאחר שיראו כיצד הוא עושה משפט ומוכיח את אפסותם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, אבן עזרא]. מבחינה דקדוקית, הפועל הִשְׁתַּחֲווּ כתוב בלשון עבר אך משמעותו לעתיד, כדי לבטא את הוודאות המוחלטת של התרחשות זו [רד"ק, מאירי]. פירוש חלופי מציע כי "כל אלהים" מתייחס לעובדי האלילים עצמם, שייאלצו לבוא ולהשתחוות לה' [רד"ק].
תהליך ההכנעה של האומות מתואר כמהלך מדורג: עובדי הפסל לא יתביישו לחלוטין רק מראיית גילוי השכינה לבדו, אלא שברתם הסופית תגיע כאשר יחזו בעיניהם כיצד השרים העליונים והכוחות שבהם בטחו נכנעים ומשתחווים בפועל לפני ה' [אלשיך].