בעת התגלות ה' בעולם, תגובתם של ישראל עומדת בניגוד מוחלט לתגובת שאר העמים. בעוד שאומות העולם חרדות ורועדות לקול הברקים והרעמים, עם ישראל שומע את אותם הקולות ושמח, מתוך הבנה שכוחות הטבע יורדים כדי לעשות משפט ברשעים [רד"ק].
השמחה מתמקדת בצִיּוֹן, שהיא עיר ה' ועיר הבירה שבה שוכן הכבוד האלוהי [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ובבְּנוֹת יְהוּדָה, שהן הערים והכפרים הסובבים אותה [רד"ק, מצודת ציון, מאירי].
הפרשנים מציעים מספר הסברים למהות השמועה שעוררה את השמחה במילה שָׁמְעָה. יש המסבירים כי ציון שמעה את קולות הרעמים [רד"ק], אחרים מפרשים ששמעה על נקמת ה' באויבים [רש"י, מצודת דוד], ויש המבארים כי השמחה נובעת מהשמועה ששרי אומות העולם השתחוו לה' [אלשיך]. רמת האמונה של ציון מתוארת כגבוהה מזו של שאר העמים: בעוד שהגויים אינם נכנעים גם כאשר הם רואים בעיניהם את אש ה' מלהטת, ציון מאמינה ושמחה מעצם השמיעה בלבד [אלשיך].
שמחתן של ציון וערי יהודה אינה נובעת ממניעים אישיים של ניצחון או רווח, אלא לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ – בעבור עצם עשיית הדין והתממשות הצדק האלוהי בעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. משפטים אלו, המשלבים דין ורחמים כאחד [אלשיך], מפרסמים לעין כל כי ה' הוא עליון ונורא מעל כל הכוחות והאלוהויות האחרות בשמים ובארץ [אבן עזרא, מאירי].
גישה ייחודית מציגה את השמחה כנובעת מהכרת דרכי ההנהגה השונות של ה'. אף על פי שציון עצמה מונהגת בדרך של השגחה נסית שמעל לחוקי הטבע, היא שמחה לשמוע שגם שאר אומות העולם מונהגות כעת, בתוך מסגרת הטבע, על פי חוקים של צדק ומשפט [מלבי"ם]. בנוסף, מיקומה של השמחה בציון וביהודה אינו מקרי, שכן משפט הרשעים עתיד להתרחש בסמוך אליהן, בעמק יהושפט [רד"ק].