הופעת גבורתו של ה' בעולם מלווה במופע אדיר של אור ואימה, המזעזע את המציאות כולה. מילים אלו ממחישות את השילוב שבין ההארה האלוהית לבין החרדה העמוקה שהיא מעוררת בקרב הברואים.
החלק הראשון של המשפט, הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל, מוסבר על ידי הפרשנים בשני רבדים עיקריים, כפשוטו וכמשל. ברובד המעשי, מדובר בברקים עצומים ותמידיים המאירים את העולם כולו [מצודת דוד, רד"ק], תופעת טבע שאותה מבינים לאשורה רק המשכילים [אבן עזרא]. ברובד הסמלי, הברקים מייצגים את משפטי ה' ועונשיו ההופכים לגלויים וברורים לעיני כל [רד"ק, מאירי]. את המילה בְרָקָיו מסביר [רש"י] כזהרורים, בדומה לברק הבוהק של חרב ממורטת המוכנה לפורענות. לעומת גישות אלו, יש מי שקושר את המאורע למעמד מתן תורה, שם הברקים היו למעשה קרני האור של השכינה שהאירו את תבל [אלשיך].
בעקבות ההארה מגיעה התגובה: רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ. המונח הָאָרֶץ אינו מכוון לאדמה עצמה, אלא ליושבי הארץ [רד"ק, אלשיך]. כאשר תושבי העולם רואים את להב הברקים, הם נתקפים בחרדה. משמעות המילה וַתָּחֵל היא פחד, רעידה וחלחלה [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, מצודת דוד]. חרדה זו מתוארת כרעש אדמה אדיר, או ככאב חד ופתאומי הדומה לחבלי לידה [רש"י].
חיבור שני החלקים מציג פלא: מצד אחד, בני האדם הצליחו לראות ולסבול את עוצמת האור האלוהי שאין לתארו, אך באותה עת עצמה נתקפו ברעדה [אלשיך]. תכליתה של חרדה זו אינה רק ענישה, אלא התעוררות רוחנית. מטרת הזעזוע היא שהנותרים יראו, יפחדו, ישובו אל ה' ויגיעו למצב שבו כל הארץ תתאחד לעובדו שכם אחד [מאירי].