הופעתו של ה' בעולם מלווה בכוח עוצמתי ובלתי מתפשר של דין, המקדים את פניו ומכלה את מתנגדיו. המילה וּתְלַהֵט משמעותה מעלה להבה ושורפת, והמילה צָרָיו מכוונת לאויביו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. האש השורפת סָבִיו מקיפה את האויבים מכל עבר, כך שלא נותר להם שום פתח או מקום להימלט ממנה [רד"ק].
באשר למהותה של אותה אֵשׁ, הפרשנים מציגים מספר רבדים. גישה אחת רואה באש ביטוי לאירועים עתידיים, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג שבה ייפרע ה' מאויביו [רש"י, חומת אנך], או כאש הרוחנית של הגיהנום [מאירי]. מנגד, יש המפרשים את האש באופן מטאפורי, כמשל לגזירות קשות היורדות מן השמיים [אבן עזרא], או כסמל לצרות ולמבוכות הפוקדות את הרשעים בעולם הזה [מאירי].
מבט מעמיק יותר חושף את טבעה הכפול של אש זו, המשמשת בו זמנית לשמירה ולהענשה [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, אין מדובר באש השכינה עצמה, אלא בזיו ובהדר המקדימים את הופעתה. אותו אור רוחני עצמו פועל בצורה הפוכה על בני האדם: בעוד שהוא מענג את הצדיקים, הוא זה שבאותה עת ממש שורף ומכלה את הרשעים [אלשיך].