הופעתו של ה' בעולם מתוארת כאירוע רב עוצמה המעורר אימה, שבו אפילו איתני הטבע היציבים והחסונים ביותר מאבדים את צורתם. הפסוק מתאר כיצד הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ, כלומר ניתכים ונמסים כשעווה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. אף על פי שההרים יבשים בטבעם, הם נמסים בניגוד לתכונתם, תהליך שנובע מהפחד העצום שמטילה נוכחותו של ה' [אבן עזרא, שטיינזלץ] ומאש הברקים של השגחתו [מלבי"ם]. יש המציינים כי השימוש בלשון עבר במילה נָמַסּוּ מכוון למעשה לאירוע שעתיד להתרחש [מאירי].
הפרשנים נחלקים בשאלת משמעותם של ההרים בפסוק. בעוד שיש המסבירים זאת כפשוטו, כהרים ממש שנהרסים ונופלים [רש"י, מלבי"ם], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר במשל. לפי גישה זו, ההרים מסמלים אנשים גאים ויהירים, ואת מלכי האומות הרשעים, שריהם וגדוליהם, אשר נמסים מרוב פחד מפני ה' [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
הפסוק מדגיש כי ההתכה מתרחשת מִלִּפְנֵי ה'. השימוש במילה "מלפני" מצביע על כך שההשפעה נובעת מעצם ההתפשטות של זיו השכינה [אלשיך].
בסיום הפסוק מודגש כי ה' הוא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. תואר זה נועד לעמת את האנשים המתגאים והיהירים עם המציאות, ולהראות להם כי בניגוד למחשבתם, הם אינם אדוני הארץ באמת [אבן עזרא]. בנוסף, התגלות זו מפריכה את אמונתם של עובדי האלילים, המייחסים כוחות שונים לאלילים או לכוכבים השולטים על אזורים שונים בעולם. התמוססות ההרים מוכיחה לכל כי כוחות הטבע אינם פועלים מעצמם או על ידי אלילים מקומיים, אלא ה' לבדו הוא האדון היחיד והמוחלט של כל הארץ [מלבי"ם].