התגלות מלכותו של ה' בעולם מעוררת תגובה כלל-עולמית עזה, שבה הבריאה כולה מצטרפת להרמוניה של קולות. תגובה זו של הטבע היא על דרך המשל [רד"ק], כעין ליווי של שירה ונגינה המקיף את היקום כולו [ביאור שטיינזלץ].
המילה יִרְעַם מתפרשת כהשמעת קול רעם מתוך שמחה [מצודת דוד], או לחלופין כביטוי של רעדה וזעזוע מול הנוכחות האלוהית [אבן עזרא]. רעש זה מקיף את הַיָּם וּמְלֹאוֹ, כלומר את הים ואת כלל הבריות הממלאות אותו [מצודת דוד]. סערת הים אינה מקרית, אלא קשורה לזיכרון היסטורי: הים, שנקרע ביציאת מצרים, נזכר במאורע זה ומצפה כי ה' יראה שוב נפלאות וניסים ויקרע אותו מחדש [אלשיך, מלבי"ם].
התגובה מתרחבת גם אל תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. המונח תֵּבֵל מכוון ספציפית למקום היישוב שבו נמצאים בני האדם [מלבי"ם]. הפרשנים מצביעים על כך שבניגוד לשמחה הקבועה של השמיים והארץ על הנהגת הטבע הכללית, כאן מתבטלת חוקיות הטבע הרגילה. ההשגחה האלוהית הופכת להיות פרטית וממוקדת בבני האדם יושבי התבל, ובעקבותיה מתרחשים שינויים בעולם המיושב [מלבי"ם]. קדושתו של ה' מטילה מורא ועושה רושם עמוק בעולם התחתון [אלשיך], מה שיוביל בסופו של דבר למצב שבו ישתרר שלום בכל הארץ [אבן עזרא].