הפסוק מציג תמונה פיוטית שבה הטבע כולו מצטרף לשמחה עצומה לקראת ה'. המילים יִמְחֲאוּ כָף מתארות הכאה של כף אל כף, כדרכם של רוקדים ואנשים שמחים [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת התיאור נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במליצה ובלשון בני אדם. לנהרות אין באמת כפיים, אך הנביאים משתמשים בדימוי אנושי כדי לבטא שמחה וחדווה עמוקה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנקודת מבט ציורית יותר, צליל זרימתו הרך של הנהר מזכיר קול של מחיאות כפיים, בשונה מקולותיו הרועמים של הים בסערה [ביאור שטיינזלץ].
לעומת ההבנה המטאפורית של הטבע, יש המפרשים כי השמחה מיוחסת לבני האדם עצמם הנמצאים בספינות על הנהרות [אבן עזרא]. פירוש אלגורי רואה בנהרות סמל לארבע המלכויות ששלטו בעולם. במקום לפחד ממשפטו של ה', אומות אלו ימחאו כף מתוך שמחת הלב על כך שהן עוברות להיות תחת שלטון ה' [אלשיך]. מנגד, ישנה גישה הרואה בפסוק תיאור של שינויים ניסיים וממשיים שה' עתיד לעשות בטבעם של הנהרות, בדומה לניסים שאירעו בנהר הירדן ובנחלי ארנון [מלבי"ם].
השמחה מתעצמת כאשר יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ, כלומר כל ההרים יצטרפו יחד לשירה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהתאמה לגישות הקודמות, ההרים מסמלים את בני האדם החיים עליהם [אבן עזרא], או לחלופין את שרי האומות העליונים המצטרפים לשירה מהשמיים [אלשיך]. התעוררות זו של הנהרות וההרים מתרחשת לקראת בואו של ה' לשפוט את העולם באופן ישיר, ללא אמצעים, ועל פי חוקי היושר והצדק [מלבי"ם].