השמחה העצומה של הבריאה כולה מגיעה לשיאה עם התגלותו של ה' בעולם. תיאורי הטבע החוגג והמריע אינם אלא משל לשמחה גדולה, אשר נובעת מתחושת השלווה, הביטחון והיעדר הפחד שמביא עמו המשפט האלוהי [מאירי, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
השמחה מתקיימת לִפְנֵי ה׳, על עצם בואו לשפוט את הארץ [מצודת דוד]. השימוש בשם ה׳ רומז על כך שהמשפט לא יתאפיין ברוגז ובזעם, אלא ייעשה מתוך מידת הרחמים [אלשיך].
כאשר ה' ידון את העולם, הוא יעשה זאת בְּצֶדֶק וכן בְּמֵישָׁרִים, כלומר בדרכי יושר ובאופן הראוי לכל אדם ואדם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. משפט זה יבטיח את הטוב לצדיקים ואת הרע לרשעים [רד"ק]. לצד זאת, יש המפרשים מילים אלו כביטוי לחסד אלוהי: המילה בְּצֶדֶק מתפרשת גם במשמעות של צדקה, והמילה בְּמֵישָׁרִים מצביעה על הנהגה של לפנים משורת הדין, בבחינת עשיית הישר והטוב [אלשיך].