הנוכחות האלוהית בעולם מתאפיינת בדואליות מרתקת, הנעה בין קשר קרוב ואינטימי למקום ספציפי לבין עליונות מוחלטת ובלתי נתפסת על פני האנושות כולה. בהמשך לאזכור ישיבתו של ה' על הכרובים, מודגש כעת כי מעונו הקבוע נמצא בְּצִיּוֹן [אבן עזרא, מצודת דוד]. מקום זה משמש כמרכז של חכמה, שממנו מתפרסמת גדולתו ועוצמתו לעולם כולו [מאירי].
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין התארים המיוחסים לה' בפסוק. המושג גָּדוֹל מתואר כדימוי לעמוד הניצב בארץ וראשו מגיע לשמיים, כך שכל אדם יכול להשיג ולהיאחז בו כפי מידתו. תואר זה משקף את נוכחותו של ה' בציון, שם הוא משגיח, מנהיג ונמצא בקשר ישיר עם כל יחיד. לעומת זאת, המילה וְרָם, שמשמעותה נישא ומרומם [ביאור שטיינזלץ], מדומה לכוכב מרוחק בשמיים שאיש אינו יכול להגיע אליו. זהו האופן שבו ה' מצטייר בעיני שאר האומות, החוות אותו ככוח עליון, בלתי מושג, שאינו מתערב בעולם השפל אלא מותיר אותם להנהגת חוקי הטבע [מלבי"ם].
תפיסה זו מובילה להתבוננות פילוסופית על אופן התגלותו של ה' בעולם החומרי. בעוד שמלאכים נדרשים לצמצם את רוחניותם כדי להתגלות בעולם הפיזי, ה' אינו מוגבל על ידי החומר שברא. לכן, הוא נותר גָּדוֹל במלוא קדושתו ורוחניותו גם בתוך המציאות הגשמית של ציון. האומות, לעומת זאת, טועות לחשוב כי ה' הוא רק רָם, כלומר נמצא אך ורק בשמיים ומנותק לחלוטין מן הארץ התחתונה [אלשיך].
בסופו של תהליך, שלטונו והשגחתו של ה' יוכרו על ידי הכל. כאשר ה' יעשה משפט ברשעים בציון, תתעצם גדולתו [רד"ק], וכל העמים יחרדו מפניו, יכירו בעליונותו המוחלטת, ויקבלו על עצמם את אלוהותו [מצודת דוד, מאירי].