הקריאה לרומם את ה' ולהשתחוות מול מקום שכינתו מבטאת את השילוב הייחודי שבין נוכחותו הנשגבת של ה' בעולם לבין קרבתו והשגחתו על בני האדם.
המילה רוֹמְמוּ קוראת לתת כבוד ושבח לה' [ביאור שטיינזלץ]. קריאה זו מתעוררת במיוחד כאשר מתבוננים במעשים שה' עושה למען אוהביו [רד"ק], ויש המפרשים כי היא נאמרה כהנחיה למתפללים בעת צאתם מבית המקדש [אבן עזרא]. מבחינה דקדוקית, האות מ"ם במילה זו מנוקדת בשווא לבדו [מנחת שי].
הציווי וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ מכוון להר המוריה ולבית המקדש שניצב עליו, כאשר במילה וְהִשְׁתַּחֲווּ האות וי"ו נהגית עם געיא [רוב הפרשנים, מנחת שי]. עם זאת, מתעוררת השאלה האם ההשתחוויה מופנית אל ההר עצמו. הפרשנים מסכימים כי ההשתחוויה הפיזית כלפי המבנה או ההר היא רק הפעולה הנראית לעין, בעוד שבאמונת הלב הסגידה מופנית אך ורק לה' [אבן עזרא]. המטרה בהכוונת התפילה אל קיר הבית אינה עבודה למקום עצמו, אלא אמצעי לעורר את הלב, לזכור את ה' ולשוות אותו תמיד לנגד העיניים. היראה אינה מן המקדש, אלא ממי שבחר לקדש אותו ולשכן בו את כבודו [רד"ק, מאירי]. מאחר שה' קדוש, הרי שכל מה שמתייחס אליו ראוי גם הוא לכבוד [ביאור שטיינזלץ], וקדושתו של ההר נותרת מוחלטת בכל מקום ובכל מצב, גם כאשר בית המקדש אינו בנוי עליו [אלשיך].
סיום הפסוק, כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱלֹהֵינוּ, מנמק את ההשתחוויה ומדגיש רעיון עמוק. בניגוד לפעמים קודמות שבהן נאמר רק "קדוש הוא", התוספת "אלהינו" באה ללמד שה' אינו שוכן רק בשמים הרחוקים, אלא הנוכחות שלו קרובה, הוא נמצא בתוך עמו, ודירתו איתם למטה בהר קדשו [מלבי"ם]. בנוסף לכך, קדושתו של ה' מתגלה ומתקדשת בעולם גם דרך מידת הדין, שכן הוא מדקדק ומחמיר במשפטם של הצדיקים [רש"י].