הפסוק מהווה קריאה להכיר בגדולת ה' ולעבדו, תוך חיבור בין מקום מושבו השמימי לנוכחותו הארצית.
המילה רוממו מתפרשת כקריאה לשאת ולשבח את ה' בפה. קריאה זו מופנית לכלל ישראל ולכל העמים [רד"ק], או לחלופין, היא קריאה לעם ישראל להתעורר לתשובה ולתפילה כדי למהר את הגאולה [מאירי]. האלשיך מוסיף רובד אמוני ומסביר כי הקריאה לרומם את ה' באה כמענה לתפיסת הגויים הסבורים שכבודו של ה' מוגבל רק לשמים. לכן, עם ישראל נקרא להכיר בכך שרוממות ה' בשמים אינה סותרת את השראת שכינתו בעולם החומרי התחתון.
הפרשנים מסכימים כי הביטוי לַהֲדֹם רַגְלָיו מכוון לבית המקדש. המילה הדום משמעותה שרפרף המונח תחת רגלי היושב על הכיסא. הפסוק משתמש במשל לפיו ה' יושב על כיסא בשמים כביכול, ומוריד את רגליו לנוח על בית המקדש המשמש לו כמשען וכהדום [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ההשתחוויה להדום רגליו מבטאת את האמונה שנוכחות ה' קיימת גם למטה בארץ [אלשיך], ומהווה קריאה להתפלל ולבקש סליחה ממקום המקדש, שכן כל אדם זקוק לכפרה [מאירי].
ההכרזה קָדוֹשׁ הוּא בסוף הפסוק, אשר עשויה להיות מענה מפי הקהל המשבח את ה' [ביאור שטיינזלץ], מסבירה את הסיבה להשתחוויה: מכיוון שה' קדוש, קדושתו חלה גם על "הדום רגליו", ולכן ראוי להשתחוות מול המקדש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קדושה זו היא רוחנית ואינסופית, ואחידה לחלוטין הן בשמים והן בארץ [אלשיך]. בנוסף, קדושתו של ה' באה לידי ביטוי בכך שהוא שומע ועונה לתפילותיהם של הנביאים הקדושים שהשתחוו והתפללו לפניו [רד"ק, מאירי].